תשמעי סיפור, 

כשהייתי בת 38, עם שלוש ילדות בספסל האחורי, כמעט בר מצווה של חיי נישואין, מגוון תפקידי ניהול בקורות החיים, 4 וחצי שנים לתוך הרילוקיישן ושבעה חודשים לפני החזרה לארץ, החלטתי שאני רוצה לדעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.

רגע, רגע, רגע! מה? בת 38! לא הייתי אמורה לדעת את זה כבר? כמה עוד גדולה אני יכולה להיות?

אז הנה, כן, מסתבר שעדיין לא הייתי גדולה מספיק  (וכן, יש על זה סיפור שלם כאן).

אפשר לקרוא לזה חיפוש עצמי, או המצאה מחדש, ואפשר פשוט לקרוא לזה מה שזה היה באמת – משבר. משבר גיל ה-40 שלי. ידעתי שבעוד קצת יותר מחצי שנה נחזור לארץ, ואז תישאר לי רק עוד שנה אחת עד גיל 40. הילדות כבר גדולות, האיש סיים את ההכשרות שלו. זהו, נגמרו כל התירוצים, אז איך זה שאני עדיין לא יודעת מה אני רוצה?

הבלוג הזה נפתח בסוף שנת ה-40 שלי. שנת הגילוי הגדולה. השנה שבה בהרבה מאוד דם, יזע ודמעות (וואו כמה דמעות!), התעקשתי למצוא את עצמי באמת, להתמודד עם השדים שלי, להשקיע בי, להבין אותי ולהגשים לעצמי חלומות. אחד החלומות הכי גדולים, הסתבר, הוא לספר סיפורים.

אז אני מזמינה אותך, האמא העייפה שמנסה למצוא את עצמה מחדש, שבמשבר או שלא, האישה שמשנה כיוון בקריירה, זאת שאוהבת להשקיע במשפחה שלה גם אם זה לא יוצא הכי מוצלח בעולם, זאת ששמה את עצמה עכשיו במרכז, העובדת, הרצה, המבשלת, המסיעה, המכבסת, המשתנה, המתבגרת, השורדת והפורחת, לבוא ולקרוא את הסיפורים שלי.

אולי תוכלי להזדהות? לצחוק או לבכות קצת?

תכיני לעצמך קפה. את יודעת מה? אפילו שוקו חם, כי ממש מגיע לך! שבי על הספה, ובואי לקרוא. יש לי מלא מה לספר לך.

*

עוד סיפורים אפשר למצוא בטור שלי באתר "הארץ", כולן היו בנותיי.

וקצת על מאחורי הקלעים של הבלוג ומה שהוביל אותי אליו אפשר לשמוע בפודקסט של עדי ואן ולסן "פותחים שיחה".