"שָׁלְרַם". זאת היתה התשובה המכובסת שקיבלתי ממי שהיה בזמנו החבר שלי, כששאלתי מה אלה הכדורים האפורים הגדולים בסיר שהונח מולי במרכז השולחן לארוחת הערב. את חייבת לנסות את זה, זה מעדן, אני אומר לך", הוא ניסה לשדל אותי.
״תגידי, השיער הלבן זה בגלל ההריון?״. ״מה?״ לא הבנתי את השאלה בכלל. ״לא, אני פשוט מנסה להבין אם את לא צובעת בגלל האדים וההריון״. ידעתי שיש לי איזה שתיים שלוש שערות לבנות על הראש, אבל ממש לא מספיק כדי להתחיל לדאוג שאני נראית זקנה, או מוזנחת.
הגדולה התקשרה היום אחרי בית ספר לשאול אם היא ויהלי יכולות להיפגש. מן שאלה כללית כזאת בלי הבקשה הספציפית שידעתי שחבויה שם. שיחקתי את המשחק. ״אצלנו או אצלה?״. ״זה משנה?״, שאלה בהִתַּמְּמוּת הכמעט מתבגרת. ״אחד מהם עדיף?״
-. ומה בשבילך? -. וואו, טוב, רגע. אה, אני מתנצלת. באמת. סליחה, נהייתי מהמעצבנים האלה. אני ממש מתביישת. -. אין בעיה, מה תרצי? -. איזה ירקות יש באנטי פסטי שלכם? -. קישואים, בצל, גמבה, חצ -. אה! גמבה! לא, אני לא יכולה. אוקי. אז, אה… אפשר את המרק בטטה רק בלי השמנת? -. לא, אני מצטער, זה מגיע ככה.
7:10 השעון המעורר מצפצף. אני הופכת אותו ונותנת לקללה קטנה להשתחל לי מבין השפתיים. עוד לילה שבקושי ישנתי בו. כבר חודשיים שאני לא מצליחה להירדם, וכשאני כבר כן ישנה אני חולמת חלומות מטורפים. לפעמים אלה חלומות נוראיים, שאני מתחננת להתעורר מהם באמצע כדי לוודא שהם באמת רק חלום.
לא אחרי הילדות, או בין הבית לסידורים. זאת אומרת, כן, גם, אבל כשאני אומרת עכשיו שאני רצה אני לא מתכוונת ל"אני רצה" כשצריך לסיים שיחה ואין דרך יפה יותר לחתוך, או כשהבת שלי מחכה לי בבית ספר כי שכחתי שהבטחתי לאסוף אותה.
אחרי שישה שבועות רצופים שבהם האיש היה "און קול" במחלקה, לא הצלחתי לזכור אפילו איך קוראים לי. זה חודש וחצי שהילדות זכו לראות אולי צללית שלו בבית, כשהיו מתעוררות בלילה בבכי מרב געגועים.
“אבל אמא, את מכינה לי שניצלים? ואת המרק ירקות שלך!". החיילת שעמדה לפני בתור לטלפון הציבורי כבר עמדה לסיים את השיחה עם הבית כשנזכרה ברגע האחרון לבקש פינוק אחד חשוב לחיילת הגיבורה שנמצאת כבר חמישה ימים שלמים בטירונות רחוק מהבית, את האוכל של אמא שלה.
(או על חישגד, נדנדות, וימי הולדת)
״אמא, היום אחרי הצהריים יש לי מסיבת יומולדת בבית. הזמנתי את כל הגן שיגיעו בארבע. אפשר עוגת ברבי?״. הייתי בגן חובה, והצבעים שהפנים של אמא שלי החליפו כשהודעתי לה את ההודעה המשמחת.
בגיל 38, עם שלוש ילדות בספסל האחורי, כמעט בר מצווה של חיי נישואין, מגוון תפקידי ניהול בקורות החיים, 4 וחצי שנים לתוך הרילוקיישן ושבעה חודשים לפני החזרה לארץ, החלטתי שאני רוצה לדעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.
