THE STORYTELLHER | BLOG | Beneath the blue suburban skies | מיה הירש

BENEATH THE BLUE SUBURBAN SKIES

הגדולה התקשרה היום אחרי בית ספר לשאול אם היא ויהלי יכולות להיפגש. מן שאלה כללית כזאת בלי הבקשה הספציפית שידעתי שחבויה שם. שיחקתי את המשחק. 

״אצלנו או אצלה?״

״זה משנה?״, שאלה בהִתַּמְּמוּת הכמעט מתבגרת. ״אחד מהם עדיף?״

אני יודעת שהיא תמיד מעדיפה אצלנו, וברמה העקרונית אני שמחה על זה. רק שברמה הפרקטית זה יותר מידי פעמים מתנגש לי עם החיים. 

חישוב מהיר בראש, נשארה עוד חתיכת שניצל אחת במקרר משבת ומשהו כמו ארבע כפות של אורז. בקושי מספיק בשביל הגברת שלי, אבל היא תוכל להחזיק מעמד עד ארוחת הערב. בשביל לחלוק גם עם אורחת? ובכן, מביך. 

״עדיף אצלה, אין לנו מספיק אוכל..״

וככה מספר הילדות בבית היום, שעלול היה בקלות לעמוד על ארבע ויותר, הצטמצם לי לשתיים עד לשעת ארוחת הערב לפחות. 

שעה אחר כך, התקשרה האמצעית. 

״יש מבול בחוץ! וגם סגרו לי את השער האחורי של בית ספר״. 

״אוקי…״

״ואין לי מטרייה…״

אנחנו ביום של משחקים מסתבר… תהיתי כמה זמן כדאי שאמשיך בפינג פונג הזה, אבל החלטתי לוותר לה. 

״אז את רוצה שאבוא לאסוף אותך?״

״כן״. 

DRIVE MY CAR

ארבעים וחמש דקות אחר כך, היינו שוב שתינו באוטו, חוזרות לבית הספר לאסוף את הקטנה. יש לה היום "בית מארח" אז במקום שתמשיך ישירות לחוג התעמלות קרקע, צריך לאסוף אותה, ואז להסיע, ואז להחזיר. זה טורף לנו את כל הקלפים בלו"ז של שני אחרי הצהריים, אבל בעיקר את מערך ההסעות. 

אחרי החלפת בגדים זריזה בבית ושינוי תסרוקת, כי "בית מארח" דורש לפחות חצי קוקו אם לא קוקיות עם צמות, יצאנו לדרך בפעם השלישית היום. מצבת כח אדם: האמצעית בבית, הגדולה עדיין אצל החברה, הקטנה איתי בדרך ליעד שלה והאיש בעבודה. לא יחזור לפני תשע היום. 

עוד לא דאגתי לארוחת ערב, אבל אתמול כבר הזמנתי פיצה בגלל שגם אז חזרנו מאוחר משלל החוגים והפיזורים. ייסורי המצפון לא מאפשרים לי לעשות את זה יומיים ברציפות, למרות שכל קו מחשבה הגיוני בראש שלי אומר שזה לחלוטין מוצדק ואפילו צו השעה. 

לבד באוטו, בדרך חזרה הביתה, נזכרתי, איך פעם, שנים לפני פרוץ הילדות, אהבתי להציץ לתוך בתים של זרים אחרי הצהריים ולפנטז.

בקטנה, כן? הצצה אגבית כשאני עומדת ברמזור, או באיזה פקק עירוני. לא משהו סטוקרי או מציצני מפחיד. אני עדיין אוהבת לעשות את זה.

החלון למטבח של הדירה ברחוב התפוח הזכיר לי את זה. 

I SAW A LIGHT SHINE FROM A WINDOW

יש משהו בחלון מואר שפשוט מזמין אותך להציץ פנימה, במיוחד כשאת נוסעת בחושך, בדרך הביתה, אחרי יום עבודה ארוך, כשאת ממש מרגישה את העייפות נקשרת לך סביב הלב באיזו כמיהה לבית חם ומחבק. טוב, אולי אני פואטית מידי, אבל אני בוודאות יודעת שדחף המציצנות הזה שלי מתגבר כשעולים בי געגועים לתחושה של בית. 

כשעוד הייתי צעירה ותמימה, אהבתי לראות את הבתים האלה שמשפחות מתכנסות בהם. הייתי מדמיינת לעצמי איך המשפחה כולה חוזרת הביתה עכשיו. הסתיים יום הלימודים, ההורים מדברים על מה שהיה בעבודה, אחד הילדים נכנס מחוג, או שחזר מחבר, אחותו מסיימת את שיעורי הבית ליד השולחן, עדיין לבושה בבגדי הקארטה שלה. כולם יושבים יחד לאיזושהי התכנסות מְחַבֶּרֶת ומתחילים את החלק השני של היום שלהם, החלק המשפחתי.

אני זוכרת את התסכול שהרגשתי בהצצות האלה, ששעות העבודה שלי ממלאות למעשה את כל היום שלי. שאני לא מצליחה לבנות לעצמי "חלק שני" כזה ביום, אלא חוזרת הביתה מותשת, מתארגנת על ארוחת ערב זריזה ונמרחת מול הטלוויזיה.

פינטזתי איך אני והאיש נהיה עירניים יותר, פעילים יותר, ננצל כל רגע להתחבר לילדות שלנו (כן, כבר אז ידעתי שאני רוצה רק בנות). אני אקרא לקטנה סיפור, בזמן שהוא יבנה בלגו עם הגדולה. נבשל כולנו יחד את ארוחת הערב, עם Magical Mystery Tour ברקע, והילדות יצטרפו אלינו בשירת "Penny lane is in my ears and in my eyes…".

A WORKING CLASS HERO

ואז הגדולה נולדה חודש לפני תחילת ההתמחות של האיש. אין דבר כזה יום עבודה בהתמחות. זה סוג של ארבע וחצי שנים של עבודה. ברצף. כולל לילות, סופי שבוע, ימים של אחרי תורנויות בהם הוא מת מהלך בינינו, חגים, מסיבות סיום בגן, מופעי סוף שנה בחוג, חופש גדול, הדלקת נרות. בקיצור, אין לו סוף יום.

לאסוף את הילדה מהגן אחרי העבודה ולנסות להכין ארוחת ערב תוך כדי שטיפת הכלים שנשארו בכיור מהבוקר, לקולות "השפן הקטן" והמולת קופסאות הפלסטיק שהיא שופכת מהארון לרצפה (כי ככה אני מוכרת לה שאנחנו משחקות ביחד במטבח), זה לא בדיוק מה שפינטזתי עליו. 

לתוך זה הצטרפו גם השניה ורילוקיישן, ואז השלישית, וחזרה מרילוקשיין. וחברים שלהן, וחוגים כפול שלוש, ועבודות תובעניות יותר שלנו, ומשפחה, שיעורי בית, סידורים, טלוויזיה, פייסבוק, מינוס בבנק, הסעות, החזרות, איסופים. שהיום הזה רק ייגמר כבר!

A HARD DAY'S NIGHT

היום כאמא, אני יודעת איזו תמונת שווא היתה הפנטזיה המציצנית שלי. איך בעצם, ברגע שהילדות חוזרות הביתה, מתחיל יום העבודה השני שלי, וזה לא משנה עד כמה יום העבודה הרגיל היה מאתגר או ארוך. מהרגע שנפתחת הדלת אני מתחילה מחדש. אני שפית, אני נהגת, אני מורה, אני חברה, אני שופטת, אני מנקה. אני ספרית, אני אחראית לו"ז ואם חלילה צריך, אז אני גם אחות רחמניה. 

איפה ההתכנסות העצמאית המְחַבֶּרֶת של כולנו אחד לשני? איפה הנינוחות, המשפחתיות? איפה הביטלס? פתאום אני מתגעגעת כל כך ל״חלק השני״ הישן של היום שלי. האפשרות לחזור מהעבודה, ופשוט להרים רגליים כדי להימרח מול הטלוויזיה בשקט, עם איזה טייק אווי ממסעדה (בלי לפחד להוסיף חריף כי אחרת הילדות לא יאכלו), נראית לי כמו חלום שפוספס ולא יחזור שוב. 

אז אני מחליפה את הפסקול של הפנטזיה שלי מ- Penny Lane ל- It’s Been a Hard Day’s Night, ומאחלת לכולנו to feel alright. 

*אם את מזדהה עם התחושה של מירוץ העכברים הזה, אולי תשתעשעי מפרויקט האינסטגרם שעשיתי לפני חודשיים בערך. הוא נקרא "אמא בהמתנה", במשך שבוע תיעדתי את החלק הקטן שלי בלוח החוגים העמוס לעייפה של הילדות.

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

21 תגובות

    1. מקסים, ונכון אבל אפשר גם אחרת.
      לא כל יום כמובן, אבל פעם בשבוע או חודש לקחת רק אחת ( השאר עם בייבי סיטר) להבריז מהחיים לפסק זמן פרטי ומחבר.
      ואגב אני בעד פיצה ונקניקיות אבעול עם פסטה או שניצל תיר? תעשיתי לחלוטין, ותאמיני לי גדלו יפה מאד.
      ובנתיים נהנית לקרוא , ומכייון שכלתי נשואה לרופא בהתמחות שנה רביעית עם תינוק , הבלוג שלך עכול בהחלט לשמש לה כקול.

      1. תודה רבה סופי! לצערי אני מצליחה רק לעיתים נדירות מאוד לייצר את הזמן השקט הזה עם כל אחת מהן. אבל זה תמיד יושב לי שם וכשאני מצליחה, הן יודעות להעריך את זה ולשמוח על זה 🙂 בקשר לאוכל, ברור לי לגמרי שזאת סטיה שלי. קשה לי מאוד לשחרר וללכת על אוכל מעובד. אבל התחלנו עכשיו לטגן קופסאות שלמות של שניצלים ולשים בהקפאה למקרה של ביקורי פתע של חברים 🙂 והנה היום יהיו פה חמש ילדות אחרי בית ספר…

    1. הי ענת,
      זאת שאלה טובה. יכול להיות שאת צודקת, אבל זה מדאיג אותי שזה כנראה אומר שהציפיות מצטמצמות ולא שהמציאות עולה על הדמיון…

  1. תיאור נהדר של חיי היום-יום… בעיקר אהבתי את רשימת המשרות הנוספות שמצטברות אחר הצהריים, ובמיוחד "שופטת".
    אני חושש לומר שאצלי הסבלנות לשמוע את טיעוני הצדדים מאוד נמוכה…

  2. כתיבה מקסימה עם מקצב טוב, מעוררת מחשבות ונוסטלגיה מתוקה, אבל גם אהבה גדולה לפעלתניות ולמשמעות של האמא כציר מרכזי בבית, שהיא-היא הגשמה של חלום.

  3. אני מגיעה בשעה מסויימת למצב שהפסקול היחידי שאני רוצה זה זה כשדוחפים את הראש לתוך דלי מים… דממה! לגמרי דממה!
    את כרגיל כותבת מקסים ואני מחכה לספר! ❤️

  4. לכל אמא 3 משרות, הראשונה מחוץ לבית – זו של הקריירה והכסף. השניה של הילדים על כל מה שכתבת כאן… והשלישית היא של הבת זוג הכוללת אחריות ניהול חיי החברה שזו משרה חשובה אחרת….
    אני בטוחה שחבויות עוד כמה משרות בתוך עיסקת החבילה הזו…
    מיה, את כותבת נפלא וזה כייף לקרוא אותך וגם להבין שאת מה שאנחנו חושבות
    deep down inside
    את פשוט כותבת out in the open….

  5. מקסים ממש! חושבת שאין כמעט אמא שלא חוותה את התחושות הללו. אוהבת את הכתיבה שלך. אמיתית ונוגעת

  6. כותבת מעולה את. אני מאוד נהנית לקרוא אותך. בעיקר מתחברת לכנות , פתיחות. הכל על השולחן! ככה ניראים חיים

  7. יאו מיה, איזה נעים לראות את היכולת שלך לשלב בכתיבה מכלול של תחושות כמו גם מכלול הדמויות והתפקידים שאת מלהטטת ביניהם.

  8. כרגיל הכתיבה שלך מרתקת וכל כך אמיתית! לגמרי יש כובע נוסף של סופרוומן, בתוך מכלול הכובעים שבאמהות…
    He say one and one and one is three

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי