THE STORYTELLHER | BLOG | התחתית העמוקה של המשבר שלי | מיה הירש

התחתית העמוקה של המשבר שלי

7:10 השעון המעורר מצפצף. 

אני הופכת אותו ונותנת לקללה קטנה להשתחל לי מבין השפתיים. 

עוד לילה שבקושי ישנתי בו. 

כבר חודשיים שאני לא מצליחה להירדם, וכשאני כבר כן ישנה אני חולמת חלומות מטורפים. לפעמים אלה חלומות נוראיים, שאני מתחננת להתעורר מהם באמצע כדי לוודא שהם באמת רק חלום. ולפעמים אלה חלומות שאני לא מפסיקה לרוץ בהם ומרגישה עייפה נורא ושאני צריכה לישון ואז גם הגוף בחלום וגם הגוף החולם לא באמת מקבלים את המנוחה שהם צריכים. אבל החלומות הכי קשים הם האלה הכל כך עצובים שמכווצים לי את הלב עד שנוטפת ממנו הטיפה האחרונה ויוצאת לה דרך העין. 

אני גוררת את עצמי מהמיטה לשירותים. לא מעזה להסתכל במראה. מורידה את המשקפיים לפני שאני פותחת את הברז כדי שגם אם בטעות איישיר מבט, לא אצליח לראות כלום. בגיל 39, הפנים צריכות עוד עשר דקות לפחות אחרי הגוף כדי להתעורר לגמרי, לנסות להימתח, להזרים דם וצבע, טיפונת לנפח שוב אוויר בשק המכווצ'ץ' שפעם היה עור.

אני שומעת את הילדות כבר מתרוצצות בין הסלון למטבח.

"אמא! אין לי חולצת בית ספר נקייה!" היא קוראת לי מהחדר שלה.

"תסתכלי בגיגית הצהובה בסלון" אני ממלמלת בשקט, כי ברור לי שבינתיים כבר הספיקה להתייצב מאחורי דלת השירותים שלי, בציפייה ברורה שאצא משם עם פתרון מגוהץ ומקופל לידיה.

רחש של ריצה במסדרון.

"אה! מצאתי! תודה!"

אני יוצאת עם הפיג'מה למטבח. עוד לא התרגלתי לשמש הישראלית הזאת. כל כך חזקה ולא סלחנית על הבוקר. מסונוורת אני מרתיחה לי מים לקפה. אולי לא כדאי בעצם לשתות? שזה לא ישבש את שנת הבוקר שלי.

ארוחת בוקר

הילדות מתרוצצות סביבי. אני מכינה להן קערות עם קורנפלקס. מוציאה את קופסאות האוכל שלהן לבית ספר מהמקרר. לפחות את זה אני מקפידה להכין בערב. אם הייתי צריכה להתעסק גם עם זה בבוקר, אני לא יודעת מה הייתי עושה.

כשהגדולות יוצאות לבית הספר, אני מתיישבת עם הקפה ופונה אל הטלפון שלי.

"אמא, אפשר לראות טלוויזיה?" הקטנה כבר יודעת שארשה לה. זה נוהל הבוקר החדש שלנו. הגדולות יוצאות, והיא מקבלת חצי שעה לראות את התוכניות שלה בטלוויזיה בזמן שאני מסרבת להיפרד מהפיג'מה, משלימה את "האימונים" שלי בסלולרי – שיעור יומי באפליקציה בספרדית, ותרגילים לפיתוח המוח בPEAK. 

8:30 אם לא נצא עכשיו מהבית היא תחמיץ את ארוחת הבוקר בגן ואז אצטרך להכין לה משהו בעצמי.

אני מחליטה שמעיל ארוך ומגפיים גבוהים מסתירים מספיק טוב את הפיג'מה. אוספת את השיער לקוקו, משקפי שמש שמכסים חצי פנים וקדימה לגן. אני מציעה לה ללכת ברגל, אבל לשמחתי היא תמיד מעדיפה לנסוע באוטו. היא כבר מרגישה בעצמה שזה מאוחר ושהיא מחמיצה זמן עם החברים שלה.

ב-9:00 אני כבר חוזרת חזרה למיטה. אולי הפעם אצליח לישון ולא לחלום.

אבל במקום חלומות אני חושבת אם בכל זאת לקנות את המנוי בתשלום לאול ג'ובס, הסוכן החכם שלהם לא ממש שולח לי דברים מפתים. אני צריכה לפחות לשלוח קורות חיים למקום אחד היום. כדאי באמת לקבוע גם פגישה עם ירון, להזכיר שחזרתי לארץ, אולי הוא מכיר מקומות שמחפשים מישהי כמוני. כבר דיברנו פעמיים, אבל הוא תמיד שולח אותי חזרה לגיוס כספים. אני לא יכולה לסבול את זה. כן, יש שם כסף. כן, אין מספיק אנשים עם ניסיון בארץ. אבל אני לא מסוגלת להיכנס למקום הזה שוב. צריך להכין לבנות צהריים. הסיר של הפתיתים נגמר אתמול? שיט! שכחתי להפשיר מגש של שניצלים. איזה חוגים יש היום? אני שוב צריכה לנסוע לרעננה?

אני פותחת ספר ומרפרפת על העמוד שעצרתי בו אתמול. לא מצליחה להיכנס לשטף הקריאה. העיניים שלי כבדות. בכמיהה אמיתית לשינה אני נותנת להן להיעצם וסוגרת את הספר לידי.

טזזז. המנוע של המזגן של השכנים נדלק. שכחתי לשים אטמי אוזניים. הלכה השינה.

טייק 2

10:35 אני יוצאת מהמיטה שוב. מחליפה לג'ינס, שוב מגפיים. נשארת עם חולצת הפיג'מה כי באמת שלא רואים כלום מתחת למעיל ויוצאת לקנות שניצלים ולהספיק להכין לבנות לפני שהן חוזרות הביתה.

12:00 באול ג'ובס עוד לא פירסמו את משרת חלומותי, גם לא בפורום מנהלות בקהילה בפייסבוק. גם ככה לא חוזרים אלי כשאני שולחת קורות חיים, ואיזה מזל שזה ככה. למצוא את עצמי שוב בתפקיד מעולה ולהרגיש שפיספסתי את ההזדמנות האחרונה שלי להבין סופסוף מה אני באמת רוצה? הרי אם אתקבל לאחת מהמשרות האלה, אין סיכוי שאני עוזבת שוב. יהיה לי סבבה, ויהיה לנו כסף, ונוכל להרגיש שאנחנו סופסוף מתבססים בחיים האלה, אבל זהו. אני אסגור את עצמי מעכשיו לנצח. אין יותר תחנות לרדת בהן בדרך.

רק המחשבה על לגשת לראיון מעבירה בי צמרמורת. וימי אבחון במכונים? מי המציא את מכונת העינויים המשומנת הזאת וקרא לה בשמות מכובסים כמו "דינמיקה קבוצתית"  או "משחקי תפקידים"? אין מצב. אני זקנה מידי בשביל לשחק עם זרים. רוצים לפגוש אותי כדי להכיר? מעולה. נשב, נדבר על העסק שלכם, נראה איך אני יכולה להשתלב ובמה אני יכולה להועיל. אבל לא את כל הגועל החדש הזה שמסתבר שיש עכשיו מסביב.

12:45 אני בפייסבוק שוב. בקבוצת "חוזרים לישראל" מישהי שואלת מה הכי כדאי להביא איתה במכולה חזרה לארץ. "את ההנאה מהחיים" אני מחייכת למסך במרירות.

אתמול מישהו אמר לי שזכיתי, שניים במחיר של אחד! גם משבר החזרה לארץ מרילוקשיין וגם משבר גיל ה-40 בבת אחת. איזה כיף לי! ממש מרגישה ברת מזל. גם לא רוצה להיות פה וגם לא מבינה מה אני כן רוצה.

13:35 הגדולה מתקשרת.

"הי ממוש! אנחנו בדרך הביתה!"

"יופי, חמודה. בואו. אני בבית".

משמרת שנייה

נשימה עמוקה. סוגרת את המסך של המחשב. עוברת למטבח. מכניסה את קערות הקורנפלקס וספל הקפה למדיח, מוסיפה ביצים לרשימת הקניות. שמה על השולחן את השניצלים שטיגנתי ואת שאריות הפתיתים מאתמול. הבנות יערכו את השולחן כשיגיעו. זה חשוב שתהיה להן אחריות על עצמן גם בצהריים. אם אתחיל מתישהו לעבוד באמת, הן יצטרכו לדאוג גם לחמם ולפנות אחריהן.

15:30 אוספות את הקטנה מהגן בדרך לכדורגל של האמצעית. זה ברעננה ולא אספיק לאסוף את הקטנה בדרך חזרה.

16:10 נכנסת עם הקטנה לסופר שליד מגרש האימונים. קונות ביצים. היא מבקשת שאקנה להן גם קרמבו לקינוח היום. שיט, עוד לא חשבתי מה יאכלו לארוחת ערב. שוב צריך להיכנס למטבח.

16:45 אנחנו מגיעות הביתה ואני ישר למטבח. הגדולה לוקחת את הקטנה לצייר ביחד בחדר שלה. לפחות זה. קצת שקט.

17:30 פייסבוק. חברה מפרסמת תמונות מהמאלדיביים. בעלה הפתיע אותה לכבוד ה-40 שלה. חיים מושלמים.

הכל בסדר

18:45 האיש נכנס עם האמצעית הביתה. בימי רביעי הוא אוסף אותה מהאימון בדרך חזרה מהעבודה. מוריד ממני הסעה אחת מתוך לוח של 14 הסעות והחזרות שבועיות.

הקטנה מיד קופצת עליו בניתורים הלולייניים שלה ונתלית לו על הצוואר. הגדולה מגיעה בריצה מהחדר לחבק אותו ולספר איזו שטות שהיתה היום בכיתה. 

הוא שולח אלי מבט מעל לראשים שלהן, אני מצליחה למתוח חצי חיוך על הפנים שלי, שולחת את האמצעית להתנקות מהאימון והולכת לערוך את השולחן לארוחת הערב. 

רק כשהבנות מתחילות נוהל מקלחות והתארגנות לשינה, ואני כבר נמרחת על הספה מול הטלוויזיה, אנחנו מצליחים להחליף כמה מילים בינינו. 

"איך היה היום? מה עשית?"

"בסדר.״ אני לא מורידה את המבט מהמסך. ״כרגיל, עמוס. הורדתי את הפיצקית בגן, קניתי שניצלים, בישלתי, שלחתי קורות חיים באנגלית לאיזה משרת שיווק ברמת גן, נראה לי שמחר אשב על לתרגם את הקובץ חזרה לעברית, כי לא מגיבים לי וזה בטח בגלל הסגנון האמריקאי. הייתי צריכה לעבור אצל הקצב, בישלתי צהריים. וזהו, מהרגע שהן חוזרות מבית ספר אני בפול טיים עבודה אצלן. הספקתי להתקשר לאמא שלי בדרך חזרה מהאימון כדורגל.״

אני מתלבטת אם הפירוט הזה הספיק. ואז מוסיפה בקול של מישהי שיודעת לתקתק את החיים, ״אה! והזמנתי את הספר שרצית לתת מתנה לאבא שלך ליומולדת".

האיש עובד ב-140% משרה, ואני? אני לא רוצה לשלוח קורות חיים. לא מסוגלת להביא את עצמי לספר לו איך באמת היה היום. 

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

28 תגובות

  1. מיוש צחקתי ובכיתי ביחד!! את מצליחה לגעת במקומות הכי עמוקים שיש
    כתיבה קולחת ונהדרת, מחכה לעוד

  2. נהדר! כתוב שוטף, מעניין ומשלב בצורה מושלמת צחוק עם עצב.
    לא חשבתי על רעיון המעיל הארוך להסתרת פיג'מה. רץ עכשיו לקנות. מגפיים גדול עלי…

        1. עשית לי פלשבק לתקופה הזו אצלי. גם כן שילוב של חזרה לארץ מרילוקיישן וגיל 40… חלפו כבר הרבה שנים ובהחלט מצאתי שהסיפור שלך הוא גם הסיפור שלי.

  3. סיפור נפלא מיה! התחתית אולי עמוקה, אבל היא חלק מהחיים. ואל תשכחי, כמו שסבתא שלי תמיד היתה אומרת, מחר תזרח השמש! חיבוק3>

    1. כובע יכול לסייע לצד משקפי שמש ומגפיים.מנסיון(: השורה האחרונה – חזקה. מאוד. תודה ששיתפת. מעורר מחשבות רבות

  4. מיה,
    קראתי בשקיקה ופתאום נגמר…
    אז איך הוא הגיב ומה קרה אחר כך?
    תודה על הכנות והפתיחות.

    1. תודה עדי! מה קרה אחר כך? פחות או יותר אותו דבר בכל יום… לתקופה לא מבוטלת. אבל על איך יצאתי מהתקופה הזאת אני מבטיחה לכתוב ממש בקרוב.

  5. תודה על הכנות מיוש… נשמע ממש סכיזופרני כמו המציאות שלי… ולגבי החזרה לארץ עם כל השאלות של גיל 40… ואוו לא פשוט. אבל זה בטוח ישתנה… תזכרי שזה זמני… לפחות מזכירה לעצמי גם 😘

    1. תודה, מותק! 💛 אני כבר הרבה אחרי, ולשמחתי יצאתי מהצד השני הרבה יותר טוב ממה שנכנסתי אליו. פשוט הרגיש לי נכון יותר קודם לספר על המשבר עצמו, ולתת לו את המקום שלו, לפני שאני ממשיכה הלאה לאיך יצאתי ממנו.

  6. בכנות המדהימה שלך ובסיפור המקסים שכתבת החזרת אותי לתקופה, שבדיעבד למדתי ממנה. לשאלות הקיום, למלכודת העצמית, לשעון שמתקתק ולימים שעברו. אני באמת חושבת שכדי לא להלכד חייבים לזוז- זה כבר לא משנה לאיזה כיוון כי תמיד אפשר לשנות ולהשתנות. העיקר לנוע! אהבתי אותך מאוד בסיפור!!

  7. וואו, לפי מידת ההזדהות שלי מהטקסט אני חושבת שאני גם חוויתי עכשיו את משבר גיל ה40. זה משנה שאני בת 31?

    מזל שיונית שלחה אותנו אליך, נשאבתי מיד.

  8. מיה,
    אני כל כך מתחברת לכתיבה שלך! לא אחת אני מוצאת שאת כותבת גם אותי….
    למי לא היתה תקופה כזו? עייפה, לא יודעת איך להתחיל מחדש אחרי שהות ארוכה עם הבן זוג בפוסט/רילוקיישן/ שבתון….
    אבל אנחנו כמו ממציאות את עצמנו מחדש… הבלוג הזה מראה שכבר מצאת….
    בהצלחה!!!

  9. לא מוצאת את המילים להגיב.. כותבת ומוחקת.
    קראתי ודמיינתי וחוויתי אותך.
    אפילו התנחמתי, כי מצאתי את עצמי מזדהה.
    גם נבהלתי, שזה אולי מה שמצפה לי.
    איך שאת כותבת מדהים מה מה מיה.. מיה קטנה שלי ❤️

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי