Maya Hirsch THE STORYTELLHER Blog Don't buy a bike מיה הירש

רק אל תתגרשי ואל תקני אופנוע

לפני כמה חודשים, ישבתי בבית קפה עם חבר קרוב שלא יצא לנו להתראות הרבה זמן. הוא על אספרסו כפול עם חלב רותח בצד, ואני עם חליטת ג'ינג'ר, נענע ודבש ללא קפאין. קישקשנו כבר כמעט חצי שעה, ורק אז, כשזרקתי תוכנית לחגיגות ה-40 של חברה טובה, נפל לו האסימון. כל הריצות האלה, והנטול גלוטן, השינוי בלבוש, כל השנה האחרונה המשוגעת שלי.

"את תהיי בת 40 עוד מעט! איך לא הבנתי את זה עד עכשיו? תעשי לי רק טובה אחת, אל תקני אופנוע ואל תתגרשי".

שנינו צחקנו, אבל כשהוא קם לקחת את הקרואסון המחומם שלו ואני שלפתי את שקית האגוזים מהתיק שלי, נשמתי עמוק וחשבתי על הטובה הזאת שהוא ביקש ממני. לא לקנות אופנוע ולא להתגרש.

ת'אמת? לא עלה על דעתי.

אבל עדיין, איזו המלצה נכונה ומתאימה בול לתקופה המשוגעת הזאת, לטרפת במוח ששולחת אוֹתָך לנסות דברים חדשים, למתוח את הגבולות, להשקיע בעצמך, להגדיר מחדש מי את, לשאול שאלות, להתעקש על תשובות גם כשהן משתנות מידי בוקר. 

אל תקני אופנוע, ואל תתגרשי

זה נשמע כל כך הגיוני וכל כך מוכר, אבל משהו שם בכל זאת לא הסתדר לי, זאת המלצה שלא באמת יושבת עם המוח המקושקש שלי. אולי אם היה אומר, "חכי עם הקעקוע, ותחשבי שוב אם באמת מתאים לך עוד הריון", או "אולי תתחילי רק ב-8K, ותוודאי שיש לך תוכנית עסקית מבוססת לפני שאת פותחת עסק", אולי זה היה סוגר כמה מעגלים חשמליים בצורה טובה יותר, אבל אלה משפטים שאנחנו פחות רגילות לשמוע.

אני חושבת על כל תסריטי "משבר אמצע החיים" שקראתי/ראיתי/שמעתי, ובכולם זה הגבר שמתחיל לצבוע שיער, לנפח שרירים, לעזוב את הבית בשביל נערונת בת חצי מגילו, תוך כדי נהיגה במכונית ספורט יקרה וקטנטנה שמנסה מאוד לפצות על כל מה שאמור להיות גדול אבל כבר לא….

ואני? אני עדיין נוסעת ברכב המשפחתי שלי, עם הבוסטרים מאחורה, אחד אפילו עדיין עם משענת גב. מסיעה לגן בבוקר ומטורטרת בין חוגים אחרי הצהריים. מזמינה סופר ושוק באפליקציה, רושמת לקייטנות, קובעת מפגשים עם חברים גם להן וגם לנו. מתמרנת בין המשפחה שלו למשפחה שלי, עוקבת אחרי ציונים ועוזרת בשיעורים. אז איפה פה נכנס המשבר שלי? לאיזו אישה יש בכלל זמן למשבר אמצע חיים?

אחרי השנה שעברה עלי, התשובה מאוד פשוטה בעיניי. לכולנו. רק שכמו בכל דבר אחר שאנחנו עושות או עוברות, אנחנו נוטות לשמור את זה לעצמנו, לא לצעוק לעולם, לא לשבור את הכלים ולעשות מהפכות, לשדר שהכל בסדר ולהמשיך כרגיל. ואפילו היתה זאת שאמרה לי "מה משבר? זה טבעי! זה חלק מהחיים".

לקחו לנו כל כך הרבה דורות לספר אחת לשנייה שלידה זה לא אחד האירועים הקסומים והמופלאים שאישה עוברת בחייה (זה חלק מזה, ללא ספק, אבל למה הסתרנו את כל המסביב?), שילדים זה שמחה, בעיקר ברגע שהם נרדמים סופסוף במיטות שלהם, שדיכאון אחרי לידה זה דבר אמיתי ונפוץ כל כך, ושבכלל, יש כאלו שלהיכנס להיריון זה אחד האתגרים הקשים ביותר שיעברו בחייהן. שגם כשאנחנו בטוחות שאנחנו שוות לגמרי, תקרת הזכוכית שלנו מאוד נמוכה, ושנאבד ונשנה את הזהות שלנו כל כך הרבה פעמים לאורך החיים שלנו עד כדי כך שלא תמיד נזהה מי זאת שמסתכלת עלינו במראה.

ברוכה הבאה למשבר גיל ה-40 שלך!

אז בין אם את מאלה שבגיל 38, 39, או אפילו מעל ל-40, החלטת שאת חייבת עוד תינוק אחד ודי, או מאלה שנשבר להן כבר מהבוס על הראש ובעצם מעולם לא רצית להיות עורכת דין והלכת עכשיו ללמוד יוגה. או אולי התעוררת בוקר אחד והבנת שאת אחרי לידה כבר כמעט 6 שנים ווואלה, בא לך להיראות פיצוץ ולקבל שריקות ברחוב אז מצאת את עצמך פתאום נרשמת לסובב תל אביב בעוד חודשיים. אמנם לא קנית אופנוע ולא התגרשת (ואולי גם זה קרה..), אבל לגמרי הגעת אל היעד.

ברוכה הבאה למשבר אמצע החיים שלך, את בחברה טובה!

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

32 תגובות

  1. עוררת אותי לחשוב כמה מעיק כשמבקשים ממני לא לעשות דברים. לא לרכב.. לא אופנוע.. לא פרידות ..
    אולי זה בדיוק העניין שלקראת גיל 40 אני מאחלת לעצמי לבחור מה כן. לפחות רוב הזמן להתמקד בחיפוש כן ולא בברירת מחדל מה לא. בקיצור- פוסט מצוין. אני כמו שאת כבר מבינה – לוקחת את המילים שלך איתי וממשיכה לפצח את הצופן שלהן. לפחות יש לי כבר 40 אז זה אמור להיות קל יותר- לא?

    1. נויה,
      איזו נקודת מבט מפתיעה! הוא באמת התכוון לטוב, ממקום של "תעצרי רגע לפני שאת עושה משהו בלתי הפיך" כי התקופה הזאת רגישה ויש מקום לחשוב שגם לא כל כך רציונלית… אבל יש משהו כל כך יפה במה שכתבת על ההגבלות שאנחנו מקבלות מהסביבה שלנו! וזה לגמרי מתאים לי למקום החדש הזה שלי בגיל 40 – אני אקבע מה כן ומה לא, החוקים הם שלי. זה מתחבר לי גם למקום של להיפרד מ"צריך, כי זה לא יפה", אבל זה כבר סיפור לפוסט נפרד :).

      1. התגובה של החבר מצחיקה מאד, אבל גם ממש הגיונית. לפעמים תחושת המשבר מורגשת כשהחלב כבר גולש, ואז אין לדעת איך זה ייגמר. אצלי זה נגמר בקעקוע :))

        1. מיה,
          אהבתי את הכתיבה.
          הצחקת אותי.
          האמת שממרומי 50, הייתי שמחה לחזור לתחילת גיל 40.
          יש גם קסם וצדדים טובים בכל גיל 😘

          1. תודה רבה יפעת! והיום, אחרי שהדי המשבר כמעט ונעלמו, אני לגמרי מסכימה שיש בו המון המון קסם. כל מה שנותר עכשיו הוא להנות מהקסם הזה. 🙂

    2. החתן שלי דווקא כן קנה אופנוע שטח, והבת שלי הצטרפה אליו בכיף.
      ונראה לי שבזה נגמר המשבר , ואוחי זו הייתה רק אדווה.
      ולגבי כתיבתך , נהניתי לקרוא, מצפה להמשך פורה ומשעשע.

  2. פוסט חזק וטוב! תודה לך על כך שאת שמה על השולחן עוד אחד מהנושאים הכל כך חשובים והפחות מדוברם. כיף להיות בחברה טובה!

  3. וואו מיה כמה טוב לשמוע אותנו הנשים דרך השופר שלך. כמה אופטימיות יש בשינוי ובכוח הנשי כשהוא גלוי אצלך בפוסט.
    נהנתי לקרוא:)

  4. יתכן שמשבר גיל ה40 הגיע אלי כבר בגיל 30?
    כל מה שסיפרת רק עשור קודם…
    לא רוצה לדעת מה יקרה ב40 🤦🏻‍♀️

    1. 🙂 לדעתי זה אומר שהצלחת לפסוח על ה-40! את מגיעה אליו מבושלת כבר, הוא יהיה קטן עליך. אני אעדכן רק מה קורה בחמישים…

  5. מיה,
    את כותבת נפלא, שנון, ומרתק שלא בא לך שהסיפור יגמר!!!
    נראה לי שלאט לאט תאספי כאן את הספר הבא לנשים סביב משבר גיל הארבעים…
    שקראתי לו 38 פלוס מינוס 2, או לפחות כך חוויתי אותו סביבי.
    מצפה לבאות!!!

    1. איזה כיף לי סיגל! תודה רבה! וזה לגמרי 38+2, זה לא קורה כשהקידומת מתחלפת, זה מתחיל לקרות כשאת מבינה שעוד מעט היא תתחלף…

  6. איך את יודעת לגלגל על הלשון בחלקלקות גם נושא כמו משבר… אז אחכה בינתיים עם הקעקוע למשבר גיל ה50, ובינתיים אחכה לפוסט המוצלח הבא שלך ❤️

  7. אני רואה שאני הבן הראשון שמגיב כאן, ואני לא יודע אם זה מותר, אבל לא ראיתי הגבלות בבלוג אז אני מרשה לעצמי.
    כבר מעל גיל 40, חושש לקנות אופנוע (אבל מוכן לנסוע בסירה ליד, אם אשתי תגיע לגיל 40 ותרצה לקנות אופנוע), אבל התחושות שתיארת נהדר בבלוג מוכרות גם לי – אמנם לא חוויתי הריון בעצמי, אבל ליוויתי את אשתי בשתי לידות, והתעוררויות בלילות, חוגים וציונים גם אני חווה…
    סיפרת מאוד יפה על התחושות החדשות המופיעות סביב הגיל הזה, ובעיקר אהבתי את הנימה האופטימית הנושבת מהפוסט. מחכה לפוסט הבא!

  8. שנים היית האחת שאני מביטה בה ולומדת, כמה צעדים קדימה בדרך. מסמנת עם פנס בהיותי אמא צעירה.
    אף פעם לא הודתי לך, ואולי זה הזמן… ותודה שחזרת לעשות זאת, עוד חצי שנה גם בת 40 מחכה לשמוע ממך עוד.
    באהבה גדולה גדולה

  9. אני חושבת שנופל האסימון בגיל הזהה שצריך ללחוץ enter בכל הכוח כי אין זמן וזה קסום. אז סהכ המלצה חשובה מהחבר – ללחוץ על הכפתורים הנכונים 🙂

  10. למה משבר גיל ארבעים ולא משבר גיל 35? מצאתי את עצמי לא מעט בין השורות שכתבת. כנראה שמשברים באים בלי קשר לגיל, אלא ברוח של תקופה, אחרי היריון, לפני היריון, בזמן שינוי קריירה, ובמקרה שלי- כול התשובות נכונות:) הרגשתי קצת פחות לבד עכשיו… תודה!

    1. מסכימה לגמרי עינב! אני חושבת שאנחנו חוות משברי זהויות מרובים בגילגולים שלנו כנשים. ואני מאוד מאוד שמחה שאת מרגישה פחות לבד עכשיו 🙂

  11. אנחנו נולדות מחדש כמה פעמים במהלך חיינו, כילדות, כחברות, כאימהות לילדים צעירים ואח"כ כשהם גדלים, כבעלות מקצוע ועוד. נולדות וגדלות, ושוב נולדות ושוב גדלות. מתלבטות, מתבססות, אוהבות… ושוב נולדות… כל אחת והמסעות-משאות שלה. "רק אל תקני אופנוע…" כמה שיפוטי. תן לי בעצמי להמציא, כי גיל 40 מגיע רק פעם אחת…

    1. צודקת לגמרי! בדיוק על הגילגולים האלה אני מדברת – כל פעם אנחנו צריכות להמציא ולהכיר את עצמנו מחדש. יש לי הרגשה שלפעם הזאת בגיל 40, פחות התכוננו, ולכן זה מפתיע יותר. אבל אם את בעניין של אופנוע, קחי אותי לסיבוב איתך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי