“נועה טסה לדובאי!!!", כתבתי לטלי והוספתי עוד כמה סימני קריאה בהודעה נפרדת.

"מההההה?"

"כן, את קולטת?", השבתי בהתלהבות.

"למההההה?"

"היא נוסעת עם העבודה, יש להם שם ועידה עסקית או משהו".

"רגע, את מתלהבת מזה?"

"ברור! מה זאת אומרת?"

״את אשכרה מקנאה במישהי שנוסעת לדובאי?״, היא לא התחברה להתרגשות שלי. 

״ברור! זה לא שאני מתה לטוס לדובאי עכשיו, אני פשוט מתה כבר לטוס״, עניתי, מסרבת להנמיך את הווליום הקופצני שאימצתי להודעות שלי.

״טוב, זה בכל זאת דובאי…״

״זה חלום. להתלבש כמו בנאדם, להגיע לנמל, לעלות על מטוס, להסתובב רק עם מבוגרים, לדבר באנגלית ולנסות להסתדר עם שפה זרה״, ניסיתי לגרור אותה לתוך הפנטזיה שלי. 

״להתלבש נורמלי זה ממש אוברייטד. אין לי מושג איך אני יוצאת מהשרוואלים בסוף התקופה הזאת״. 

״היא בטח תישן באיזה מלון היסטרי״, התעלמתי מהנסיונות להוריד אותי לקרקע, ״תאכל במסעדות פסיכיות״. 

״אחותי, היא בדובאי! פליז תפנטזי על יעד אחר״. 

״טלי, היא בחו״ל! שם היא נמצאת עכשיו, בחו״ל! זה היעד הנחשק ביותר בעולם כרגע!״, מצאתי את הטיעון המנצח שלי, ״תני לי דוגמה לאיזשהו מקום אחר שהיית רוצה להיות בו עכשיו יותר מאשר בחו״ל״. 

חו"ל, איפה שהאויר צלול והדשא ירוק יותר. המקום שבו הגשם רומנטי ולא מדכא, הפקקים הם סימן לעיר תוססת ולא לנהגים עצבניים שמאחרים לעבודה והמארחת האנטיפטית במסעדה היא בסך הכל צרפתיה. בחו״ל, שירותי בול פגיעה הם אקזוטיים, ולאכול עם הידיים זה לכבד את המארחים, מחירי הבגדים הם מחיר האופנה וזיהום האוויר נגרם מכבשים לבנות וזכות שרועות באחו. 

חו"ל. המקום שבו את מסתובבת ברחוב זקופה יותר, שלווה יותר. שמחה יותר.

"זה לא מעניין אותי אם החו״ל הזה יהיה פריז או קנדהאר, אם אלבש בקיני או בורקה, העיקר לצאת מהטרנינג, הקוקו-ספונג׳ה והזום, ולא להיות כאן יותר", הודעתי לה חגיגית וזרקתי את הטלפון על הספה לידי.

תעצרו את המגפה, אני רוצה לרדת

ביני לבין עצמי ידעתי, שבמצבי הנוכחי, גם סופשבוע זוגי בפתח תקווה יעשה את העבודה. לא מדויק, אפילו יום שקט לבד בעיר הגדולה זה מספיק. אולי די כבר עם ההגזמות האלה? שעתיים בקפה מול הים, כשכל מה שאני עושה זה לבהות בגלים בזמן שמלצרית נחמדה (אפילו לא צריך שתהיה נחמדה) מגיעה כל כמה דקות לשאול אותי אם הכל בסדר, זה כל מה שאני מבקשת בימינו.

מתי בפעם האחרונה שאלו אותי אם הכל בסדר? אני לא זוכרת. בטוחה שמזמן. כי אם היו שואלים אותי עכשיו, אני יודעת מה היתה התשובה שלי. לא. הכל ממש לא בסדר. שום דבר לא בסדר. למלצרית אולי הייתי מוסיפה קריצה, כדי שהיא תבין שאני מתלוצצת, אבל שתינו נדע טוב מאוד שזאת לא בדיחה. ויותר מזה, שתינו נדע שאני צודקת. 

לא. שום דבר לא בסדר. איך יכול להיות שאני מסתפקת בסופ"ש בפתח תקווה ולא בחופשה אמיתית? וחופשה? זה מה שאני רוצה? חופשה ממה? מחוסר מעש? מההסגר הפיזי והנפשי הזה שאני נמצאת בו? זה לא אומר שמה שאני מחפשת בעצם זה לחזור לשגרה שלי, ולא לצאת לחופש?

נועה טסה לדובאי, ואני עם הטרנינג, הקוקו וששת הקילוגרמים העודפים שמארחים לי חברה בחודשים האחרונים, יושבים על הספה ולא מבינים איך ממשיכים מכאן. יכול להיות שהחיים חזרו להתקיים ורק אני פיספסתי את ההכרזה הרשמית? מַצֶּבֶת הילדות בבית עומדת על ⅓, שזאת מַצֵּבָה סבירה למדי, לאור מה שהתרגלנו אליו. אז איך יכול להיות שאני עדיין לא מחממת מנועים ומתחילה לזוז בעצמי? איך יכול להיות שאני עוד לא מתרוממת מהספה הזאת?

הונאה

הכנתי לעצמי קפה ושלחתי הודעה לאיש. 

"תגיד, יש אנשים ברחובות?".

לקחו לו שבע דקות לענות לי. בכל זאת, הוא בעבודה. עסוק. עושה את מה שהוא רגיל לעשות כבר שנים. גם הוא לבוש כמו בנאדם כשהוא יוצא מפה כל בוקר.

"לפי מה שראיתי על הכביש בדרך, כל העולם ברחובות", הוא ענה.

איך זה יכול להיות? לאן הם הולכים? לא הכל סגור? הילדים שלהם לא בבית? אף אחד לא איבד את העבודה שלו? אני לא מבינה את זה.

אני מתחילה לחשוב שאולי באמת זה הכל הונאה. לא המגיפה, היא אמיתית ומפחידה, אין ספק, אבל כל השאר. שהכניסו אותנו לבתים ורק אני לא הבנתי שהבדיחה היא עלי וכולם כבר יצאו מזמן. האיש בעבודה, טלי עם השרוואלים חושבת שהיא בסיני, נועה בדובאי ורק אני על הספה, מחכה שמישהו יבוא ויגיד לי שנגמר, שאפשר לחזור לשגרה. ואז, גם לכוון אותי למה זאת בדיוק השגרה הזאת.

262 ימים בבית. אבל מי סופר.