THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"

"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"

"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".

"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"

"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"

"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"

"כן"

"כל שנה?"

"כן!"

"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

"אה, את לא צריכה לפחד. זה קורה רק פעם אחת בשנה. אם תשבי מספיק גבוה על הגבעה, תוכלי לראות אותה מתפרצת עד לשמיים. זה כל כך גבוה שזה לא יורד בחזרה אלייך, אז אין לך מה לפחד שתישרפי או משהו כזה".

"ואתה ראית אותה?"

"בטח! אלף פעמים!"

"אתה לא בן אלף…"

"את לא תגידי לי בן כמה אני!".

זה היה אמיר. הוא גדול ממני בשנתיים וביום שעברנו לרחוב, אמא שלי ראתה אותו עוזר לסבתא שלו לסחוב את השקיות של הסופר אז היא החליטה שהוא ילד טוב וביקשה ממנו לשמור עלי כשאני יורדת לשחק בחצר. 

עברנו לרחוב "סוף העולם" בדיוק ביום של הטקס של ראש העיר. לא באמת קוראים ככה לרחוב שלנו, רק אמיר קורא לו ככה, כי פעם קראו ככה לגבעה שיש לנו בסוף הרחוב, גבעת "סוף העולם". השם האמיתי שלו זה רחוב זאב, על שם בנימין זאב הרצל. לא קוראים לו רחוב הרצל, כי כשהקימו את הרחוב שלנו היה כבר רחוב הרצל אחר בעיר, ואפילו רחוב בנימין כבר היה. אבל לא על שם הרצל, אלא על שם השבט. 

הגבעה

בכל מקרה, בטקס על הגבעה העמידו ספסל, ותקעו פלקטים גדולים וראש העיר דיבר ובסוף צילמו אותו חותך סרט על שלט שהיה דבוק לסלע ועליו היה כתוב ״גבעת החרציות״. אמיר אמר שהוא לא יודע למה לקרוא לגבעה על שם פרח שפורח עליה אולי שישה שבועות בשנה. יותר הגיוני היה אם היו משנים לה את השם לגבעת הרהיטים השבורים, או גבעת המזבלה, או גבעת המחששים. שזה מי שנמצא עליה באמת כל השנה. עם חרציות ובלי. אבל השם שתמיד היה לה והכי מתאים לה זה גבעת סוף העולם. ואם אי אפשר לקרוא לה ככה יותר, אז הוא החליט שזה יהיה שם הרחוב.

אמא שלי לא מרשה לי לעלות על הגבעה. היא אמרה שהיא שמעה שמסתובבים עליה טיפוסים מפוקפקים ושזה לא מקום לילדה. ואמיר אמר לה שהיא צודקת ושלא תדאג, שהוא שומר עלי ולא נותן לי ללכת לשם. בטח לא לבד. אבל יום אחד, כשהיא לא שמעה, הוא אמר לי שאמא שלי לא יודעת אפילו כמה הגבעה הזאת מסוכנת ומפחידה. שהגבעה הזאת נגמרת בצוק שנופל לתוך כדור הארץ. כי הגבעה הזאת היא בעצם סוף העולם.

"מה פתאום סוף העולם!", צחקתי אליו בהיסוס.

"סוף העולם אני אומר לך! את לא מאמינה לי?"

"לא! העולם הוא עגול. כולם יודעים את זה", התעקשתי.

"אוקי, בואי אני אשאל אותך ככה. את מכירה מישהו שגר מהצד השני של הגבעה?"

"לא".

"הכביש של הרחוב שלנו, איפה הוא נגמר?"

"בגבעה"

"נכון! יש כביש שנוסע מסביב לגבעה?"

"לא"

"ולמה את חושבת שזה ככה? כי אין לאן לנסוע שם! זה הסוף, נגמר. אחרי הגבעה הזאת זה סוף העולם!".

לפני שעברנו לכאן שמעתי את אמא מספרת בטלפון לחברה שלה שזה רחוב בלי מוצא והיא שמחה כי הוא רחוב שקט. לא ידעתי מה זה אומר בלי מוצא, וזה גם לא ממש שינה לי, כי אמא אמרה שהיא שמחה. אבל עכשיו, כשאמיר אומר שזה סוף העולם, פתאום נזכרתי ב"בלי מוצא" וחשבתי שאולי בכל זאת הוא צודק.

"ומתי זה הפעם הזאת בשנה?", שאלתי את אמיר, קצת מפחדת לשמוע את התשובה.

"בעוד כמה שבועות, קצת אחרי פסח".

"ואתה תעלה לגבעה לראות את הלאבה?"

"לא, השנה זה תורי לישון עם סבתא", הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון החצר של הבניין שלי.

"אז איך אני אראה? אסור לי ללכת לגבעה לבד".

"הפעם את חייבת. גם אני הייתי בגיל שלך כשהלכתי לשם לבד בפעם הראשונה וראיתי את הלאבה".

רציתי להזכיר לו שהוא גדול ממני רק בשנתיים, ושאם הוא היה בגיל שלי כשהוא ראה בפעם הראשונה את הלאבה, אז הוא לא ראה אותה אלפי פעמים אלא רק פעמיים בעצם. אבל הוא התחיל ללכת קצת יותר מהר וכשהוא ככה, עם הגב אלי, אני יודעת שזה לא הזמן "להתחכם" איתו. "להתחכם", ככה הוא קורא לזה כשאני מתקנת אותו כשהוא עושה חישובים לא נכונים או כשהוא אומר משהו שאני יודעת שהוא טעות. "אל תתחכמי דנה, את סתם מעצבנת כשאת מתנהגת ככה".

אז לא התחכמתי. אבל גם לא ידעתי איך אני אמורה לראות את הלאבה.

פסח

בשבוע של פסח כמעט ולא ראיתי את אמיר. הוא היה עסוק בלעזור לאמא שלו ולסבתא שלו לנקות את הבית לפסח. הייתי רואה אותו כשהיה יוצא לזרוק שקים של זבל, או פעם אחת, כשחבט בשטיח על המעקה של המרפסת של הדירה שלהם. אנחנו לא מנקים במיוחד לפסח את הבית, אמא אומרת שהיא זוכרת את יציאת מצרים גם בלי לשאוב מתחת לבלטות או להעלות חמישה קילו בשבוע אחד, אז לי לא היו משימות מיוחדות כמו שהיו לאמיר. מידי פעם ניסיתי לקרוא לו, שנלך ביחד לקנות ארטיק במכולת, או שנרכב על אופניים עד הגבעה ובחזרה, אבל הוא תמיד היה עסוק מידי, והיה נראה לי שהוא גם קצת כועס. לא הבנתי למה. השתדלתי מאוד שלא להתחכם איתו בזמן הזה. גם לא ממש היתה לי הזדמנות, כי הוא כל הזמן היה עסוק. 

ביום שאחרי ליל הסדר הוא סופסוף ירד לרחוב שוב. רצתי אליו והודעתי לו שאני רוצה ללכת לראות את הלאבה. אבל שהוא חייב לבוא איתי. 

"מה זה חייב לבוא איתך?" הוא שאל, "את יודעת מה? אני חושב שאת קצת יותר מידי תלויה בי".

"תלויה בך?" לא הבנתי מה הוא אומר.

"את לא עושה שום דבר לבד ואני לא חייב לעשות איתך כלום. הגיע הזמן שתתבגרי".

“תתבגרי", תתבגרי זאת אולי המילה שהכי מעצבנת אותי במילון. "כשתתבגרי קצת, תביני" זה משפט שההורים אומרים לך כשאת לא מבינה מה מצחיק בבדיחה שהם סיפרו, או "תתבגרי, זה לא נורא, רק שריטה קטנה". אני לא מכירה אף מילה שיכולה בכזאת קלות גם להיות בסדר וגם להיות הכי מעליבה שיש. אמיר אף פעם לא אמר לי "תתבגרי". זאת אומרת, עד היום.

לא עניתי לו, לא רציתי להסתכל עליו בכלל יותר. הסתובבתי ומיד רצתי חזרה הביתה. כל הדרך במדרגות מילמלתי לעצמי "תתבגרי. תתבגרי אומר הילד שכבר ראה אלף פעמים את הלאבה למרות שהוא רק שנתיים הולך לגבעה. תתבגרי, אומר הילד שממציא כל פעם סיפורים אחרים ללמה הוא לא יכול לשלם על הארטיק במכולת ואני זאת שצריכה לרשום על החשבון גם את הארטיק שלו. תתבגרי. מה עושה אותו בוגר כל כך? זה שהוא יודע לדפוק שטיחים כדי להוציא מהם את האבק? אני יודעת שכדור הארץ עגול והוא לא! אני יודעת בדיוק מה זאת הלאבה הזאת שלו! הוא חושב שאני כזאת תינוקת שתלויה רק בו? אני אראה לו מה זה!".

לא דיברתי עם אמיר מאז. גם הוא לא ניסה לדבר איתי. אם הייתי יורדת למטה לרכוב על האופניים והוא במקרה היה שם, הוא היה ממהר למצוא ילד לדבר איתו להיראות עסוק. לי לא היה אכפת. היתה לי תוכנית ולא הייתי צריכה את אמיר בה. 

לאבה

בבוקר של יום הזיכרון שאלתי את אבא שלי אם לאבה מתפרצת בלי שיהיה הר געש. אם היא יכולה להתפרץ ככה מתוך כדור הארץ רק פעם בשנה. ידעתי מה תהיה התשובה שלו, כבר קראתי על זה בויקיפדיה בעצמי, אבל בכל זאת שאלתי. הטענתי את הטלפון, ופיניתי מקום בזיכרון. לקחתי איתי פנס ובקבוק מים, לבשתי מכנסיים ארוכים ונעלתי את הנעליים של הטיולים שלי. בשעה שמונה צעקתי להורים שבדיוק התיישבו לראות את טקס הדלקת המשואות שאני יורדת לשחק עם אמיר והילדים ברחוב, ומיהרתי לצאת מהדלת.

כמה חבורות של ילדים השתוללו עם פטישים ועם ספריי חוטים ברחוב. הם לא שמו לב אלי בגלל שהלכתי מהר וצמוד לבניינים. ראיתי שמישהו תקע דגל ליד השלט של גבעת החרציות, אבל חוץ מהדגל, הגבעה היתה חשוכה ועזובה כרגיל. התקרבתי אליה והרגשתי איך החושך סוגר עלי. עוד הגיעה טיפת אור מפנס הרחוב האחרון אבל ידעתי שככל שאתקדם בדרך האור יעלם. עצרתי. אולי בכל זאת זה לא רעיון טוב. מה אני מנסה להוכיח? שאני לא צריכה את אמיר? שאני אמיצה? אני יודעת שאני לא צריכה אותו! אז למה בכל זאת אני לא מצליחה להמשיך ללכת?

התקדמתי עוד צעד אחד ושוב עצרתי. אוקי, בשביל זה ארזתי לעצמי פנס. הוצאתי את הפנס מהתיק והארתי קדימה. מימין ראיתי מזרון זוגי אפור קרוע שמישהו זרק ולידו עגלת צעצוע בלי גלגלים. תרגעי דנה, את מכירה את הדברים האלו, ראית אותם ביום המון פעמים. המשכתי לסרוק את הגבעה עם הפנס ומצאתי שביל שממשיך לטפס למעלה. רוח קרה העבירה בי צמרמורת ודחפה אותי להמשיך ללכת קדימה. שלפחות אתחמם קצת. כשהגעתי לקצה השביל, החושך כבר היה כמעט מוחלט. החלטתי לעצור שם. הנחתי את הפנס על האדמה והתיישבתי לידו. הוצאתי את הטלפון שלי והתחלתי לכתוב הודעה לאמיר: "אני בסוף העולם, מחכה ללאבה", מיד מחקתי אותה. לא מגיע לו שאשלח לו הודעה. אמיר עם ה"מתחכמת" וה"תתבגרי" שלו. הוא לא חשב שיהיה לי אומץ לעלות לגבעה בלילה לבד. הוא לא דמיין שאני אוכיח לו שהוא טועה. גם לגבי וגם לגבי הלאבה שלו. השארתי את הטלפון לידי וכיביתי את הפנס. הנה. חושך מוחלט. סוף העולם. אני מוכנה.

סוף העולם

כנראה שנרדמתי, כי כשהתחילו הזיקוקים נבהלתי ממש ולא הבנתי איפה אני נמצאת. היה לי קר ואבן ששכבתי עליה הכאיבה לי בגב. התיישבתי חזרה, והרמתי את המבט לשמיים. פיצוץ אחרי פיצוץ השמיים הוארו בלי הפסקה. העברתי את המצלמה בטלפון למצב של וידיאו וכיוונתי אותה לשמיים, מוכנה להוכיח את צדקתי. אבל משהו עצר אותי. סילונים לבנים מתמשכים שבקעו מתוך האדמה, ממש מתחת לגבעה, ומעליהם פיצוצים אדומים, צהובים, כתומים. אורות בוהקים שהתפרצו מתוך החושך. לאבה מרהיבה מסוף העולם, שלא נופלת עלי חזרה ולא פוגעת בכלום, רק מרחיבה את המבט ומרגשת את הלב. נשכבתי חזרה על האדמה הקרה והסתכלתי עליה עד ששרפו לי העיניים ודמעות חמימות טישטשו את המבט שלי ונזלו על הלחיים.

יפה פה בסוף העולם.

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

9 תגובות

    1. סיפור כל כך יפה , סיפרת.
      הכותבת הכי מוכשרת שקראתי לאחרונה.
      ואנא אל תתגרי אף פעם.
      רק שמקווה שעכשיו כשאת מביטה לשמים ורואה זיקוקים, את רואה כוכבים שיורדים ארצה כדי לתת קצת תקווה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי