THE STORYTELLHER | Blog | First step | מיה הירש | צעד ראשון

צעד ראשון

-. ומה בשבילך?

-. וואו, טוב, רגע. אה, אני מתנצלת. באמת. סליחה, נהייתי מהמעצבנים האלה. אני ממש מתביישת.

-. אין בעיה, מה תרצי?

-. איזה ירקות יש באנטי פסטי שלכם?

-. קישואים, בצל, גמבה, חצ

-. אה! גמבה! לא, אני לא יכולה. אוקי. אז, אה… אפשר את המרק בטטה רק בלי השמנת?

-. לא, אני מצטער, זה מגיע ככה.

-. אוקי.. ואין לכם במקרה פשוט חזה עוף בגריל, בלי כלום?

-. לא, גברת, אנחנו בית קפה כשר. יש פה רק חלבי.

-. אה, נכון, נכון. סליחה. אז, אפשר את סלט הבית, אבל בלי העגבניות, שעועית ירוקה, והביצה? וגם בלי קרוטונים!

-. זה משאיר לך חסה וגזר.

-. כן, כן, אני יודעת. אין בעיה, זה טוב ככה.

-. אוקי, רוטב ויניגרט זה בסדר?

-. לא! בלי רוטב. פשוט ככה.

-. שמן זית ולימון?

-. כן! זה יהיה נהדר! תודה רבה לך! באמת, תודה רבה!

המלצר התרחק ולקחתי לעצמי עוד כמה רגעים לפני שהישרתי את המבט חזרה לחברה שישבה מולי. צברתי כוחות.

"טוב, תרימי את הלסת שלך מהרצפה. כן, נהייתי מהמעצבנות האלה. ומה בכלל את קובעת איתי בבתי קפה חלביים?" האשמתי. "את יודעת שאין לי מה לאכול פה. לפחות אנחנו בתל אביב, את צריכה לראות את המבטים שתוקעים בי אם אני מנסה לבקש משהו בפתח תקווה".

חברות בחופשת לידה כשאת במשבר גיל ה-40 שלך ותקועה בבית כל היום, זה תענוג. בניסיון לעקוף את המשבר שלה, הבסטי שלי מהצבא מצאה את עצמה מכניסה את האמצעית (שהיתה עד לפני רגע הקטנה) לכיתה א' כשיש לה תינוקת בת שבועיים בבית, ואני מצאתי מישהי להסתובב איתה בבקרים.

"אז מה הסיפור עם הדיאטה הזאת?"

"תקשיבי, הייתי צריכה משהו. לא יכולתי להמשיך ככה יותר. אני לא ישנה בלילה, עייפה כל היום, עצבנית, חסרת סבלנות לילדות, לא רוצה לצאת מהפיג׳מה. הייתי חייבת משהו". 

"סבבה, אז החלטת לעבור לצום? זה מה שיעשה לך טוב?"

"אני ממש לא צמה. אבל להגיד לך את האמת? זה לא כל כך שינה לי מה זה יהיה, ראיתי משהו שנראה כמו גלגל הצלה, ותפסתי אותו. הדבר הראשון שעבר לי בין הידיים היתה גלי הזאת, אז הלכתי אחריה".

צעד ראשון

היינו כבר שלושה חודשים בארץ. הילדות התאקלמו הרבה יותר מהר ממה שתכננתי. הרעיון להביא בית שלם הכל כולל הכל במכולה התברר כחרב פיפיות, כשבאמת הוקם בית בשלושה ימים, אבל אז לא נשאר לי הרבה מה לעשות ביום הרביעי, ובטח שלא ביום החמישים ושלושה. 

לא הצלחתי להיפרד מהפיג'מה, ולא הצלחתי לתרגם את קורות החיים חזרה לעברית. לא הצלחתי להבין מה אני רוצה ולא הצלחתי להביא את עצמי לחזור אחורה למה שכבר עשיתי רק כדי להזרים מזומנים הביתה.

קניתי לנו כרטיסים להופעות סטנדאפ כי חיפשתי את הצחוק בחוץ. ובאמת שכיסינו את רב המצחיקים המובילים לאורך השנה הזאת. אבל כשנגמרה ההופעה, נגמר גם הצחוק. אף פעם בחיים שלי לא הרגשתי תקועה כל כך. תמיד היה לי איזה משהו לעבוד לקראתו, תמיד היה משהו שהניע אותי. ועכשיו לא הצלחתי אפילו להתנער מהשמיכה.

אבל משהו אחד ומאוד חשוב עבד לטובתי, ידעתי שאני לא באמת בדיכאון. שאני לא מחפשת את ההשתבללות הזאת, בדיוק להיפך. אני מחפשת את המשהו הקבוע שימלא אותי מבפנים, לא כדי שהוא יניע אותי, אלא כדי שאני ארקוד איתו. שהדיכאון הזה הוא רק מחוסר הפתרון, לא מאיבוד הדרך. כי אני בחרתי לעצור ולסלול את הדרך החדשה שלי. ובהכי קלישאה שלי, ידעתי שאני זאת שאוציא אותי מהתקיעות הזאת ושבשביל זה אני צריכה להתחיל לפחות בצעד אחד, יהיה אשר יהיה. ידעתי שאני צריכה לחזור להצליח. 

גלי

אחרי גלי הנדל, יועצת לאורח חיים בריא ומומחית תזונה לבעיות בבלוטת התריס, עקבתי כבר מארה"ב. ואיכשהו, בניגוד לכל הגיון בריא (ועצלן), או אולי דווקא במהלך הכי מדוייק שיש, יצא שבחרתי בה להיות הצעד הראשון שאעשה כדי להוציא את עצמי מהמשבר. ראיתי את התכנים שהיא העלתה בעמוד הפייסבוק שלה, והעדויות של נשים שעברו איתה תהליך דיברו אלי. מה כבר היה לי להפסיד? לשנות תזונה לא דורש הרבה תובנות פנימיות, וזה לא שהימים שלי היו מלאים במיוחד, ומי יודע, אולי הדיאטה שלה עובדת ואז בכלל יהיה נחמד.

ידעתי שללכת אחרי ההנחיות של גלי מתוך תפיסת העולם שלה שדיאטה יכולה להוריד את רמות הנוגדנים בגוף לא יעבור בקלות אצל האיש שלי. הד"ר לא מסתפק במחקר עצמי וגם לא בעדויות של מאות נשים אחרות כדי לאשר שיש משהו במה שהיא אומרת, ואני צריכה את התמיכה שלו במהלך כזה. אבל מצד שני, לשלוט באמת באוכל שאני מכניסה לגוף שלי זה לקחת שליטה באופן כללי על החיים, ואני כל כך התגעגעתי לתחושת השליטה הזאת שוב. 

אלוהים, מה עשיתי לעצמי?

אחרי ההרצאה, נכנסתי להיסטריה. חזרתי הביתה עם השקופיות שצילמתי כדי להראות לאיש, ונבהלתי מכל השינויים שאני צריכה לעשות. כמה מזונות אסורים לי, כמה שעות צפויות לי במטבח, מה בעצם נשאר לי לאכול? בכיתי, אבל לא ויתרתי. עשיתי לי סופ"ש של חגיגות פרידה מגלוטן ובאותו זמן תיכננתי את התפריט שלי לשבוע של אחרי ויצאתי לדרך.

יש כאלה שיגידו שהמשטר החדש שנכנס לחיי הוא למעשה הצעד הראשון ביציאה מהתקיעות. שיש לי חובות חדשות שמכריחות אותי לצאת מהבית (ביקורים תכופים אצל הירקן והקצב השכונתי), לעבוד קשה (שעות של בישולים במטבח), ולפעול ברוטינות קבועות (ארוחות מסודרות במהלך היום). יש את אלה שטענו שכל דיאטה בריאה ומודעות לבריאות של עצמך מעודדת אותך וגורמת לך להרגיש יותר טוב גם פיזית וגם נפשית. ויש כמובן גם את גלי שפשוט אומרת שאני מוכיחה את התיאוריה שלה והרגשה טובה היא תוצאה ידועה מראש של הדיאטה. 

אבל אני הבנתי שמשהו אחר עבד כאן בשבילי. כן, הרגשתי יותר טוב פיזית. הרגשתי קלה יותר, ועירנית יותר, והמיגרנות נעלמו לחלוטין. כשהמשקל התחיל לרדת אז בכלל החגיגה היתה גדולה. אבל כשהגיעו תוצאות בדיקות הדם שאוששו את הטענות של גלי והובילו לשינוי במינון הכדורים שלקחתי לטיפול בבלוטה, הרגשתי משהו אחד במיוחד – הצלחה.

למרות ההסתייגויות של האיש, למרות העבודה הקשה במטבח, למרות הדיאטה התובענית שהובילה אותי לנהל שיחות מביכות בבתי קפה שהותירו אותי עם סלט סלק בלי סוכר, אגוזים, או גבינת עיזים בצלחת – הצלחתי. הרגשתי שוב את האחיזה הזאת בחיים שלי, את המקום שבו יש למעשים שלי תוצאות מועילות, ואני כבר לא מרחפת תלושה בלי שום כיוון, מחכה שאיזה רוח תנשוב אותי למקום הנכון.

אז אמנם עוד לא הייתי בכלל בכיוון של להבין מה אני רוצה לעשות עם עצמי, אבל אחרי יותר מידי חודשים, הייתי באיזשהו כיוון וזה עשה לי טוב.

"סבבה", היא אמרה לי "את נראית מיליון דולר! אבל זה אומר שאת לא חולקת איתי איזה קרואסון שקדים עכשיו?".

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

25 תגובות

  1. הי מיה, אוהבת איך שאת כותבת.
    מעניין הסיפור של התזונה.
    הצבת רף גבוה.
    כל הכבוד שצלחת אותו.

  2. סיפור נהדר מיה! ובפרפראזה לניל ארמסטרונג: צעד קטן בדרך לגוף בריא, הוא קפיצה ענקית אל עבר פתרון המשבר..כבר מחכה לפוסט הבא :))

  3. כתוב נהדר, מעניין ומושך כבר לקרוא את השלב הבא ביציאה מהמשבר 🙂

    קצת לא אמין הקטע של ההזמנה של אוכל בפתח תקווה. מה כבר אפשר להזמין שם?

  4. הייתי לא מזמן בהרצאה שהמסר החשוב שיצאתי איתו ממנה היה צעד קטן בכיוון הנכון הוא ההתחלה, נראה לי שאת יודעת בדיוק פנימי מאוד גדול מה הוא היה ויצאת לדרך כמו גדולה!
    גרמת לסקרנות שלי להתעורר ולבדוק מי זו גלי הנדל ועל הנפלאות שהיא עושה…
    את כותבת מצויין.
    נהנית לקרוא אותך!!!
    סיגל

    1. תודה סיגל! גלי באמת מדהימה. וכמו שהבנת, העיקר זה הצעד הראשון, פחות חשוב מה הוא. הדיאטה אצלי התחילה מהלך של שינוי פיזי כולל שעבר לריצה ואחר כך לעוד סיפור ובאמת עשו שינוי מדהים מבחינתי. עוד לא השינוי שייחלתי לו, אבל זה כבר היה אדיר.

  5. אוהבת את הסיפור שלך
    ולגמרי ברור שאולי הכיוון לא ברור אולם הנחישות שלך בהחלט מרשימה ותמיד תשרת אותך. שאפו על זה!

  6. מה חשבתי על הסיפור? שבא לי לבכות לצחוק בו זמנית. שבא לי לחבק אותך חזק ולקחת אותך לדפוק חסה טובה ומרעננת.
    שבא לי לשתף את הפוסט הזה עם כל העולם כי אני כל כך מזדהה.

    1. תודה עילית! אני משתדלת מאוד לשמור על הדיאטה, יש תקופות שהפיתויים גדולים מידי, אבל אני מיד מרגישה בהבדל הפיזי ויודעת שיותר טוב לי לשמור 🙂

  7. לחיי היום החמישים וארבעה!צחקתי קראתי בנשימה אחת ואולי אפילו הפסדתי איזה גרם במשקל ממתח.. בהצלחה יקרה בהמשך הדרך

  8. כל הכבוד על השינוי ממש לא מובן מאליו להקשיב ככה לגוף ולכתוב על זה בצורה כה סוחפת, בכלל! סטוריטלרית או מה;)?!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי