THE STORYTELLHER | עטור מצחך זהב אפור | בלוג | מיה הירש

עטור מצחך זהב אפור?

״תגידי, השיער הלבן זה בגלל ההריון?״.

״מה?״ לא הבנתי את השאלה בכלל.

״לא, אני פשוט מנסה להבין אם את לא צובעת בגלל האדים וההריון״.

ידעתי שיש לי איזה שתיים שלוש שערות לבנות על הראש, אבל ממש לא מספיק כדי להתחיל לדאוג שאני נראית זקנה, או מוזנחת, או חלילה איזו היפית שחוששת מאדים של אמוניה כשהיא בהריון ובאופן כללי חושבת ש״טבעי״ זה הכי מחמיא (מה בדיוק טבעי או מחמיא בלהיראות בת 70 כשאת בקושי בת 34?).

ופתאום הגיעה קרן, שהכרתי רק לפני חודש, אבל התאהבתי בה כבר מהשניה השנייה (אני מתעלמת מהמפגש המקרי בשדה התעופה כי איך אפשר להתאהב במישהו אחרי 16 שעות טיסה עם שתי ילדות מתחת לגיל חמש ובטן של חודש שישי? ובמחשבה שניה, אולי זה בכלל המקור לשערות הלבנות?) והשאלה הלגמרי תמימה אבל ישירה כמו חץ הזאת שלה הבהילה אותי לגמרי.

״מה? את חושבת שאני צריכה לצבוע? יש לי כל כך הרבה שיער לבן??״

״אה! את לא צובעת בדרך כלל? חשבתי שהפסקת בגלל ההריון, אבל סבבה, הכל בסדר, זה לא נורא. באמת״.

מה בסדר? שום דבר לא בסדר! שיער לבן? לאן הגענו?

מיהרתי למצוא את המראה הקרובה כדי לאמוד את המצב בעצמי.

מראה מראה שעל הקיר

כשהאיש התחיל להלבין אי שם בסוף שנות רווקותנו (טרום חתונה וילדות), השתעשעתי לי מהתסכול שלו ואפילו נהניתי להקניט מידי פעם שמילא אפור, אבל לפחות שיישאר לו משהו על הראש… אולי הייתי קצת רעה, אבל כשאתה מתחיל להלבין בשנות העשרים שלך יש לך את מי להאשים. את ההורים! אם אתה ילד ממש טוב או לא רוצה להסתבך סתם, אז אפשר במקום להאשים את הגנטיקה. בכל מקרה, אין ללבן הזה שום קשר לגיל שלך או לסטטוס שלך בחיים.

אבל כשאת מתחילה להלבין באמצע השלושים שלך, כל שערה לבנה נספרת ומקדמת אותך צעד נוסף לעבר בית האבות. את רשמית מזדקנת.

למחרת בבוקר כבר מצאתי את ההריון שלי נושם פנימה את כל אדי האמוניה והספריי לשיער שמספרה ממוצעת במיד ווסט יכולה להכיל (חברים, שמעתם פעם על תעלות איוורור?). הרי אני עדיין בשיאי! אמא צעירה, פורייה (הריון שלישי כבר אמרנו?), בתחילת רילוקיישן בארה״ב, אני לא אתן לכמה שערות עלובות לשבור אותי ולהגדיר לי באיזה צד של ספירת השנים אני נמצאת. הפתרון הכי טבעי, אינטואיטיבי ומוצלח הוא הסתרה והכחשה! והנה, ארבעים וחמש דקות מאוחר יותר, יצאתי לי מהמספרה בת 26 מקסימום!

מאז, אני כבר שש שנים מתייצבת במספרה אחת לכמה שבועות כדי לחדש את ההכחשה. חשבון כרטיס האשראי מראה לי שהמרווחים בין הכחשה להסתרה הולכים ומתקצרים לי ואני מתעקשת לשכנע את עצמי שאין לזה שום קשר לגיל שכבר נפרד גם הוא משנות השלושים הפרועות שלו, זה רק שינוי מזג האוויר והקושי של השיער שלי להסתגל גם הוא לחזרה לארץ.

מסביבי כבר יש חברות שמאמצות את הטבעי שלהן הרבה יותר בקלות ממני (או אולי זאת העצלות שלהן שמנצחת?), ויש גם את אלו שמחפשות את האומץ לעשות את הצעד הראשון ולזנוח את אדי האמוניה אחת ולתמיד (ובינתיים שולחות לי תמונות של דוגמניות כסופות יפיפיות, כדי לשכנע את עצמן :)). אני לא יודעת אם יגיע יום שבו אצטרף גם אני אליהן, מה שבטוח הוא, שנכון לעכשיו, ההתעלמות נעימה לי.

ובינתיים, מתוך המחבוא שלי, אני מרימה כוסית לכבוד כל אחיותי בעולם שעונדות את הלבן והאפור שלהן בגאווה!

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

24 תגובות

  1. הי מיה, אני אוהבת את הכתיבה שלך. קולחת ומרתקת.
    סיפור הלבן… מזדהה עם הפרשי הזמן המתקצרים…

      1. מעניין ממש!
        הרגשתי כאילו אני שומעת את המחשבות שלך בתוך הראש!
        אולי זה בגלל שממש לא מזמן יצא לי לחשוב על מה יקרה ומה אחליט כשיגיע הרגע…

  2. כתיבה יפה, והלבן כפי שידוע לי מהמשנה והתלמוד, סימן לחכמה , ויכול להופיע כבר בגיל 18, מוסיף כבוד לבעליו.
    וחוץ מזה את יפהפיה❤

  3. סוגייה מרתקת.
    אני זוכרת כמה זמן רציתי להפסיק לצבוע וחיפשתי אומץ.
    בעיקר מרתק אותי לראות את התגובות של הסביבה לפסי הכסף השזורים בשערי.
    למדתי שכל תגובה מלמדת אותי משהו על המגיבים 🙂

  4. צחקתי בקול, אבל תראי. יש עוד מדדים שמשפיעים על המראה הצעיר או הזקן שלנו, מלבד צבע השיער. יש נשים עם שיער מאפיר שנראות לי צעירות, ויש נשים עם שיער צבוע שנראות לי מבוגרות ממש. ענין של השקפה:))

  5. מאיה,
    משעשע וכתוב טוב!
    אז כמו בכל דבר זה עיניין של השקפה, ובעיני זה הרצון להראות טוב בעיני עצמי.
    הבת שלי שאלה אותי פעם למה אני צובעת והתשובה שלי היתה שאני רוצה שידעו שאני אמא שלך ולא סבתא שלך…

  6. אוי אוי, כמה שאת מדברת מגרוני, בחיי. הייתי שם. ניסיתי. ואז הרגשתי מקומטת. בחיי. הלוואי ויכלתי להיות עם השיער הטבעי שלי, אבל הוא לא רוצה שאני אהיה איתו. וביננו, להיות 3 שעות של שקט במספרה, פעם בחודשיים, זה המחבוא שלי מענייני היום והילדות.

    1. לא ניסיתי מעולם. ברגע שאני קולטת את השורשים מתחילים אני במקסימום דוחה את המספרה ביום או יומיים, רק מרחמים על כרטיס האשראי. כיף לך שיש לך חודשיים בין לבין!

  7. מהמם. אומרים להיות באפורים ולא בקצוות… בעצם זה מסיפור אחר 😜. אז בתור מי שמצחה וקצותיה אפורים לרוב, צחקתי המון!

  8. בדיוק השבוע ראיתי חברה שהחליטה להיפרד מאדי הרמוניה… תהיתי לגבי זה… את כותבת זורם וקולח. אהבתי

  9. איך אני אוהבת לקרוא אותך. אמיץ. כנה. בול בפוני. מחכה לפוסטים שלך. מעולה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי