לא אחרי הילדות, או בין הבית לסידורים. זאת אומרת, כן, גם, אבל כשאני אומרת עכשיו שאני רצה אני לא מתכוונת ל"אני רצה" כשצריך לסיים שיחה ואין דרך יפה יותר לחתוך, או כשהבת שלי מחכה לי בבית ספר כי שכחתי שהבטחתי לאסוף אותה.

אני מתכוונת לזה שאני אשכרה עוטה על עצמי בגדי ספורט, נועלת נעלי ריצה, אוזניות אלחוטיות, מחזיק זרוע לטלפון, משקפי שמש, והכי נורא – מגן זיעה על היד, ויוצאת החוצה לרוץ.

התחלתי עם הסטייה הזאת לפני כמעט שנה. כשהשינוי התזונתי שלי גרם לי להרגיש כאילו אני מסוגלת לעשות דברים שמעולם לא חלמתי עליהם. התמלאתי אנרגיות של שינוי ולא ידעתי לאן לתעל אותן וכל הזמן חיפשתי משהו שיוציא אותי מהתקיעות שהייתי בה. 

ציטוט חכם של אושו

את מכירה את העניין הזה שברגע שאת מחליטה שאת רוצה לקנות רכב חדש, כל הרכבים סביבך למכירה? או שבוקר אחד החלטת שנורא מתחשקת לך סופגניה ופתאום לכל המאפיות יש קטלוג סופגניות מפואר (טוב, זה סתם בגלל שעוד רגע חנוכה, זה לא קשור). בכל מקרה, יש את העניין הזה שכשאנחנו חושבות על משהו, אנחנו איכשהו מזמנות אותו לחיים שלנו, או משהו עמוק מסוג אחר (אני נוטה להפסיק להקשיב כשמישהו מתחיל לדבר איתי על פסיכולוגיה חיובית, מחשבה בוראת מציאות, או כל ציטוט שהוא של אושו). אז ככה היה לי עם הריצה.

כבר לא חיכיתי כל בוקר שהילדות יצאו מהבית כדי שאוכל לחזור למיטה ולנסות להשלים שעות שינה, ובאופן כללי ישנתי קצת יותר טוב בלילה. הייתי עסוקה בדיאטה החדשה שלי שדורשת ממני שעות מטבח מרובות ומאוד מהר שמתי לב שהמיגרנות נעלמו. התחלתי להרגיש שינוי במשקל ומי לא מקבלת אנרגיה כשזה קורה? בקיצור, הרגשתי שסוף סוף משהו חיובי קורה בחיים שלי. ואז, התחילו לקפוץ לי בפייסבוק פרסומות שדיברו מיזנטרופית שוטפת כמוני, רק בנושא ריצה.

"תמיד שנאתי ריצה. תיעבתי. כאילו, אם ריצה היתה בנאדם, לא הייתי מסתכלת עליה אפילו".

"למה לרוץ? אפשר לנסוע באופניים, בתחבורה ציבורית. אפשר להישאר בבית ולראות סדרות בנטפליקס"

אחות נפש

שמעתי את עצמי מדברת רק שהשפתיים שזזו על המסך היו של אישה אחרת. והפרסומת הזאת רדפה אותי בכל גלישה, ידעה טוב טוב אל מי היא מדברת. הרי אני לא מאלה שיישברו כבר בצפיה הראשונה (אלא אם כן מדובר באיזה פרסומת לשוקולד עשיר ומפנק). לא ימכרו לי שטויות, ובייחוד לא משהו שקשור לספורט, בפרסומת אחת ויחידה. אבל את הפרסומת הזאת ראיתי שוב ושוב ופתאום גם שמעתי את המשפטים הנוספים שאחות הנפש שלי אמרה בה:

"באופן מוחלט, היה לי ברור, אני לא מסיימת את האתגר הזה". היא התכוונה לאתגר הריצה ואני הינהנתי בהסכמה מתלהבת איתה.

"ואז, אֶאאה, סיימתי את האתגר".

בום.

הנפש התאומה שלי יושבת על ספסל רחוב בתוך צמחיה ירוקה ואומרת שהיא התחילה לרוץ. מה עושים עם הדבר הזה עכשיו?

"אתגר ריצה לנשים שלא רצו מעולם". 

עכשיו, אני לא יודעת מי האשם העיקרי בעניין הזה, כמות הירוקים המטורפת שהוספתי לי לתפריט היומי, ההורמונים המשתוללים שמאותתים לי שאין לנו עוד הרבה זמן משותף יחד, או הצורך האדיר הזה למצוא כבר את התשובות שאני מחפשת, אבל משהו בכימיה של המוח שלי נדפק ויכולתי להרגיש פיזית איך מתגבשת בי החלטה – את לא אומרת ״לא״ לכלום. 

את רואה את הג׳ינג׳ית הזאת עם המשקפיים על הספסל? היא מחייכת! את מחייכת?

לא. 

את יודעת משהו שהיא לא יודעת?

לא.

אז קדימה! הם מחפשים נשים שמעולם לא רצו, את תראי להן מי אלה נשים שמעולם לא רצו!

לחצתי על הלינק בפרסומת וקראתי על Laliway – תוכניות ריצה אונליין שמיועדות לנשים שמעולם לא רצו, ותמיד חלמו להתחיל לרוץ. שזה הרבה מאוד מילים שמנסות לתאר קסם ולא באמת מצליחות להסביר אותו.

קסם

בזכות התוכנית המבריקה הזאת, אני, ששנתיים קודם התחננתי מהגדולה שלי כל שתי דקות להפסקות הליכה וצילומים במהלך מירוץ ה-5K שלה ב-Girls on the Run (תוכנית העצמה דרך ריצה לבנות בארה״ב); שראיתי את השכנה הכמעט אוביס שלי מדלגת על פנינו עם חיוך על הפנים; שקיללתי את החברה המאמנת שלי משל הייתי אסירה בנווה תרצה, בכל פעם שהגבירה לי מהירות על ההליכון (עצם זה שהיא הביאה אותי לעלות עליו היה כבר הישג מטורף שלה); אני עם כאבי הגב והשנאה לזיעה ועוד שלל תירוצים ושקרים אחרים, רצה. 

זה לא היה פשוט בכלל. זה לא שברגע שנכנסתי לתוכנית נרשמתי גם למרתון תל אביב. התוכנית הזאת כל כך מדורגת ואיטית, והקסם האמיתי שבה הוא שהיא יודעת לשמור בדיוק על האיזון בין מאמץ להישג. בכל אימון ריצה היה לי קשה, והזעתי ולא האמנתי שאני עושה את זה לעצמי שוב, אבל גם הצלחתי, והתקדמתי, והייתי גאה, והרגשתי שהשגתי משהו ביום הזה. וזאת תחושה שהיתה חסרה לי מאוד.

באחד הבקרים, כשלקחתי את הקטנה לגן, היא שמה לב לבגדים שלבשתי ושאלה בטבעיות אם אני יוצאת לריצה היום. סתם ככה, כאילו זה ברור שאחד הדברים שאמא עושה זה לרוץ. העיניים שלי התמלאו בדמעות. אני אמא כבר למעלה מעשר שנים, והנה, דווקא עם הילדה השלישית שלי, הצלחתי להגיע לרגע הסוריאליסטי הזה שבו הפכתי לאמא שיוצאת לריצות, ולא רק לאמא ש"רק רוצה לנוח כל הזמן" (לצערי הציטוט מדויק, ולא שלי…).

אני רצה

מאז כבר רצתי בשני מרוצים מקצועיים. מאוד בקטנה, לא להיבהל (4 ו-5 קילומטרים). אני נרשמת למירוצים בעיקר כדי שתהיה לי סיבה להמשיך ולרוץ גם בין לבין ולא לאבד את המומנטום שלי. וזה עדיין קשה מאוד לצאת, בטח בקיץ הפסיכי של ישראל, או כשסופסוף מתחיל להתקרר ואז למי יש כח ללבוש טייץ דק. 

אבל אני מיה הירש, בת 40, ואני רצה.