״מאמי, קרה לי משהו ביום העצמאות?״, שאלתי את האיש כשהתעורר מהשנ״צ לפני כמה ימים. 

״לך או לנו?״

״לי, לנו, לא משנה. משהו שאני יכולה לספר עליו סיפור״. 

״אנחנו התחלנו להיות חברים במוצאי יום העצמאות״ הוא אמר בקול שעדיין מנסה להבין אם זאת היתה שאלה מכשילה או שאשכרה הצלחתי להיות כל כך מנותקת מהחיים שלא זכרתי את יום העצמאות ה-50 של ישראל. הערב שבו, רגע לפני שתורנות החג שלנו נגמרה, העזתי ונתתי למפקד שלי מכתב אהבה. 

״טוב, ברור שהתכוונתי לאיזשהו סיפור, חוץ מזה״, מיהרתי להסיר ספק וברחתי למטבח. אבל האמת היא ששכחתי לגמרי. 

זאת אומרת, לא שכחתי. אם ישאלו אותי מתי אני והאיש התחלנו את הסיפור הרומנטי שלנו אני מיד אענה שזה היה במשרד הצבאי שלנו, בערב, רגע לפני שהוא הלך לישון לקראת המשמרת שלו באמצע הלילה. בערך שעה אחרי שצפינו בזיקוקים של יום העצמאות מגג הבניין בקריה. הרגע ההוא שהפך את יום העצמאות לחג שלנו. 

אבל הנה, 22 שנים אחרי, כשאני מחפשת סיפור שקרה ביום העצמאות, משום מה, אני לא חושבת עלינו. 

.

דרכון אמריקאי

.

״אמא, זבובי לא ישראלית! היא אמריקאית!״

״בטח שהיא ישראלית! מה זאת אומרת?״

״אבל היא נולדה באמריקה״, האמצעית התעקשה. 

״נכון, היא נולדה באמריקה, וזה אומר שהיא גם אמריקאית, אבל היא ישראלית. היא אפילו יותר ישראלית מאמריקאית״. 

״איך זה יכול להיות?״ היא התעקשה, ״היא נולדה באמריקה, חיה שם את רב החיים שלה, היא מדברת אנגלית, היא אמריקאית!״. 

״אבל ההורים שלה ישראלים, והאחיות שלה ישראליות, ואף פעם לא התכוונו להישאר לחיות בארה״ב. ובבית ובגן היא לומדת על ישראל, ו״

״בגן היא לומדת על ישראל כי זה גן יהודי!״ היא קטעה אותי, ״והם אוהבים את ישראל. אבל הם לא ישראלים, נכון?״. 

״נכון, הם לא ישראלים״. התחלתי להתייאש. ״את יודעת מה? בואי נבדוק את זה ככה. מה את? ישראלית או אמריקאית?״

״אני ישראלית!״ היא ענתה בגאווה. 

״איך זה יכול להיות? את רב החיים שלך חיית באמריקה, את מדברת אנגלית, אז מה עושה אותך ישראלית?״

"נולדתי בירושלים, שזאת עיר הבירה של ישראל!"

"נכון, אבל סבא וסבתא למשל לא נולדו בישראל, והם עדיין ישראלים, נכון?"

"ברור!" היא ענתה בביטול.

"אז למה זבובי לא?", הקשיתי.

"כי היא גם גרה במדינה שהיא נולדה שזאת לא ישראל, ויש לה דרכון אמריקאי!"

לא הצלחתי לשכנע אותה. אבל לעצמי חשבתי, דרכון אמריקאי. יש חלום ישראלי יותר?

.

הם לא יודעים איך זה מרגיש כשזאת היומולדת של המדינה שלך!

.

״כל תלמידי הקינדרגארדן של רוקוורן אקדמי מתבקשים להתאסף ליד מיסיז מוס ומיסיז שאייר בכניסה לאולם, לקראת מופע הריקודים״, הכריזו במערכת הכריזה. 

מצאנו את האמצעית עומדת בדוכן לקישוט קאפקייקס בצבעי כחול לבן, כשהיא מחזיקה ביד אחת את בקבוקון החול הצבעוני שמילאה קודם בתחנת ה-"Israeli Desert", וזירזנו אותה להצטרף לחברים שלה שכבר הגיעו לנקודת המפגש. שלא תחמיץ את הרגע שלה באור הזרקורים, לרקוד הורה יחד עם חבריה האמריקאיים לכבוד יום העצמאות הישראלי. 

כשעה אחר כך, הספקתי כבר לסרב לשני קעקועי חינה בצורת המנורה, והקטנה חזרה בוכה מפינת הליטוף של "הקיבוץ", כי נבהלה מהאלפקה שעמדה שם. מצאנו את הבכורה עומדת באמצע מפה ענקית של ישראל שהיתה פרושה על הרצפה ומסרבת לזוז עד שלא נעזור לה למצוא את נתניה ולקבל עוד חתימה ב״דרכון״ הישראלי שלה (יש שלוש ערים ישראליות חשובות בעיני הקהילה בסינסינטי – ירושלים, תל אביב ונתניה). ואז הרמקולים התחילו לנגן בקולי קולות את ״עוד נשובה אל ניגון עתיק״, השיר הפותח של מופע הריקוד של האמצעית. 

כ-40 ילדים בחולצות לבנות, עם סרטי קרפ כחולים ולבנים קשורים לידיים, נכנסו לאולם, ובמבטים מבוהלים ניסו לעקוב אחרי צעדי הריקוד המוזרים של המורה הישראלית שלהם. גם שלנו ביניהם.

אחרי ״הדגל שלי הוא כחול ולבן״ ו״נולדתי לשלום״, ביקשו מכל ההורים להגיע לאסוף את הילדים ולעמוד יחד איתם בשקט לקראת שירת ״התקווה״. עמדנו חמישתנו יחד, שרים את ההמנון, מרגישים בבית רחוק מהבית. כשהטקס הסתיים, האמצעית, שהבינה שהחגיגה נגמרה, פרצה בבכי וסירבה ללכת. 

״אבל פיצקה, הכל נגמר, תראי! סגרו את הדוכנים וכולם הולכים הביתה״׳ ניסיתי להרגיע. 

״אבל לא הספקתי לחגוג בכלל!״ היא מחתה מבעד לדמעות. 

״איך לא? תראי כמה יפה רקדת כשהופעת עם כולם!״

״זה לא לחגוג! ביזבזנו את כל הזמן בלחכות שההופעה תתחיל!״

״כן, קראו לכם קצת מוקדם, את צודקת. אבל אין מה לעשות, תראי את כל החברים שלך. גם הם לא הספיקו הרבה, אבל הם מבינים שהמסיבה נגמרה״. 

״זה כי הם לא יודעים מה זה שזאת היומולדת של המדינה שלך! את יודעת מה זה להפסיד את המסיבה של היומולדת של המדינה שלך?״ היא צעקה ולא הסכימה להתנחם. 

לא. לא ידעתי שזה עצוב כל כך. 

.

ולתפארת מדינת ישראל

.

יום העצמאות ה-70 של ישראל היה יום העצמאות האחרון שחגגנו בארה״ב. 

ליא קניג, שלמה ארצי ואבשלום קור הדליקו משואות על הר הרצל. ובטקס המקביל בסינסינטי הרחוקה, הבכורה שלנו, חמושה בחברה האמריקאית הכי טובה שלה, עמדה מול אולם מלא בJCC ואמרה And to the glory of the state of Israel רגע לפני שהדליקה עם מצית ארוכה את הנר שעמד מולה. 

היא אמנם לא עזרה בקליטת עלייה, או תרמה בכשרונה לתרבות הישראלית. היא לא ייבשה ביצות, וגם לא הקימה עמותה לחלוקת סלי מזון. אבל, לפחות בעיני, במשך חמש שנות חיינו מחוץ לישראל היא ייצגה את המדינה בכבוד ראוי להערכה. ולמשואה.