THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה. בחוגים היא מציינת גם את הכתובת, לפעמים מוסיפה בהערות את מספר הטלפון של המורה; אבל כשמדובר במפגשים עם חברים, היא הצליחה לשכנע את עצמה שזה מיותר, כי הוא יודע איפה הם גרים. גם אם היא יודעת שזה לא באמת נכון, איכשהו, זה גורם לה להרגיש פחות משוגעת.

יש לה עוד קצת זמן לפני ארוחת הערב, אז היא מחליטה לנצל אותו ופותחת את המחברת של נגה.

נגה

14 במאי 2016 – נגה בת חמש, שלושה חודשים ו-11 ימים. 

אהובה שלי, לפני כמה ימים ראיתי כלה וחתן מצטלמים בגינה ליד העבודה של אבא. זה גרם לי לחשוב על החתונה שלך. איזו שמלה תלבשי, איך ייראה הזר שלך. תתחתני בחתונה דתית או שעד אז כבר אפשר יהיה להתחתן בחתונות אזרחיות בארץ? איזו כלה יפה תהיי. כמה הייתי גאה ללכת לידך לחופה, לרקוד איתך עד שהרגליים כבר כואבות. (ואולי הלכתי ואז המכתב הזה סתם יצא מצחיק). 

בכל מקרה, כשמתכננים חתונה יש כל כך הרבה דברים שצריך לקחת בחשבון, ואני בטוחה שתדעי לתכנן אותם כמו שצריך. אז אני רוצה להגיד לך כמה דברים שלא מופיעים באתרים של תיכנון חתונות ושלא בטוח שאבא יזכור להגיד בעצמו. 

את הכי יפה כשנוח לך (אני חושבת שזאת פרסומת למשהו, אבל אני לא זוכרת למה, ובכל מקרה – זה נכון!). כל מיני מעצבות שמלות כלה חושבות שערב החתונה שלך זה הזמן להחזיר לאופנה מחוכים ועוד מכשירי עינוי שונים. תוותרי עליהם. הם יכאיבו ויפריעו לך לרקוד ולזוז כמו שתרצי. אותו היגיון עובד גם ביחס לנעליים (אה! זאת היתה פרסומת לנעליים! תשאלי את אבא, הוא בטח זוכר). זה לא הערב להוכיח שאת יכולה לצעוד על סטילטו. לכי על נעליים שטוחות. כפכפים גם יכולים לעשות את העבודה. ואם באמת יהיה לך כיף? אז יחפה זה הכי טוב. רק תיזהרי מרצפה רטובה או זכוכיות שאולי נשברו. 

תזמינו רק את האנשים שאתם הכי אוהבים בעולם ושהכי אוהבים אתכם. בעוד חמש שנים, לא תזהו בתמונות את הפקיד מהבנק או את המזכירה שפעם אהבת לשתות איתה קפה בבוקר ולא היה נעים לך לא להזמין. זה ערב של אהבה והכי כיף כשאת מוקפת בה גם מהמוזמנים שלך.

תשתי הרבה מים במהלך הערב. תבקשי מחברה שתהיה אחראית להביא לך מים כל הזמן.

מחברות

"אמא, מה את כותבת שם?", נגה התגנבה בשקט מאחוריה.

"דברים".

"איזה דברים?"

"כל מיני. עלי, עלייך. דברים שאני רוצה שתדעי".

"את כותבת לי?"

"כן, וגם לאחיך".

"אז תתני לי לקרוא!"

"לא, חמודה שלי, זה לא לעכשיו"

"אז למתי זה?"

"לאחר כך"

"מתי זה אחר כך?"

"אני לא יודעת"

"אחרי ארוחת ערב?"

"נוגי, אל תציקי לי"

"אז אחרי ארוחת ערב תתני לי לקרוא?"

"לא, זה לא אחר כך כזה"

"אז איזה אחר כך זה?"

"די, את מפריעה לי, תני לי להמשיך לכתוב".

ותמיד תזכרי שאמא אוהבת אותך הכי בעולם ושאני גאה בך ואיתך תמיד. אם לא לידך, אז אצלך בלב וכאן, במילים שלי. 

היא סגרה את המחברת. השעה היתה כבר 17:48. היא לא תספיק לכתוב גם ליאיר היום. אבל היה לה משהו חשוב שהיא חשבה עליו כשאספה אותו מבית הספר והיא לא רצתה לשכוח. היא פתחה את המחברת הירוקה עם השם שלו על הכריכה, הוציאה את החשבונית מהסופר שהשתמשה בה כסימניה והוסיפה בעיפרון חלש – איך להתנהג נכון עם בנות. דברים שרק אמא יכולה להסביר לו. היא עמדה לסגור את המחברת אבל אז פתחה שוב והמשיכה – אתרי פורנו, לא הסכמה אלא רצון, רגישות, גוף יפה, לא למהר.

"אמא, אני רעבה", זאת היתה נגה שחזרה לעמוד מאחוריה בלי ששמה לב.

"אני כבר מכינה ארוחת ערב. רק עוד קצת סבלנות", היא ענתה לה וניסתה להיזכר אם היה עוד משהו שרצתה לכתוב ליאיר אבל לא הצליחה.

"אבל אני רעבה עכשיו!", נגה התעקשה.

"נוגי! את לא רואה שאני עסוקה? תני לי לסיים ואל תפריעי!".

הטלפון ציפצף. הודעה מיואב: "לא אספיק להגיע לארוחת ערב היום. מצטער. תעשו ערב כיף בלעדי". היא סגרה את המחברת של יאיר והכניסה אותה יחד עם המחברת של נגה למגירה הראשונה. כבר לא הצליחה להיזכר מה היה הדבר הנוסף שרצתה להגיד לו. אולי בלילה זה יחזור אליה. כשהסתובבה לצאת אל המטבח התנגשה בנגה שהמשיכה לעמוד שם.

"מה זה פיצי? את עדיין פה? לא שמעתי אותך"

"לא הפרעתי", נגה ענתה בקול שקט.

"מה זאת אומרת לא הפרעת? את אף פעם לא מפריעה לי!" היא אמרה בחיוך והמשיכה לכיוון המטבח.

"אבל, אמא", נגה מיהרה להמשיך אחריה למטבח, "את אמרת לי ש"

"את יכולה להוציא בבקשה מלפפונים מהמקרר?"

"אני לא אוהבת מלפפון!" 

"ממתי את לא אוהבת מלפפון?", היא הוציאה מחבת והניחה אותה על הגז, לא מצליחה להשתחרר מהדבר הזה שעוד רצתה לכתוב ליאיר.

"מתמיד!"

"וגם עגבניה גדולה אחת".

"אבל, אמא,"

"תני לי שניה מקום בבקשה, אני צריכה להוציא את הביצים".

ארוחת ערב

כשהוציאה מהמקרר גם את הגבינה הצהובה נזכרה במאמר שקראה לפני כמה שבועות שדיבר על העובדה שזיכרונות הילדות שנשארים איתנו הכי הרבה זמן, הם זיכרונות דווקא של הרגעים הקטנים עם ההורים. אלה שנראים לנו בדרך כלל שוליים, אבל בעצם נתפסים אצל הילדים כזמן שבו ההורים שלהם היו איתם באמת. רגעים כמו הכנת ארוחת ערב משותפת או הוצאת הכלב לטיול.

"נוגי! יש לי רעיון נהדר! בואי נכין ביחד את ארוחת הערב היום. מה מתחשק לך להכין?" היא פנתה לנגה וראתה אותה יושבת על הרצפה. "איפה הירקות שהוצאת מהמקרר?"

"לא הוצאתי"

"למה לא? ביקשתי מלפפונים ועגבניה, נכון? לא נורא, בואי נוציא ביחד. אז מה את אומרת? מה הכי מתחשק לך להכין עכשיו יחד עם אמא?"

"אפשר להכין פיצה?" נגה התרוממה מהרצפה בציפייה.

"לא, לפיצה אין לנו זמן, אנחנו צריכות עוד מעט לצאת לאסוף את יאיר. אולי מתחשק לך להכין חביתה?"

"את מרשה לי להתקרב למחבת?"

"לא, את יודעת שאני לא מרשה קרוב לאש. זה מסוכן".

"אז מה אני אעשה?"

"את תוציאי את הירקות מהמקרר ותשטפי. אני אכין את הסלט ואת החביתה".

היא קישקשה את הביצים בקערה וחשבה שאולי ספר מתכונים של מאכלים שהיא מכינה והילדים אוהבים במיוחד יהיה רעיון טוב. 3 ביצים, שמינית כפית מלח. זה שמינית? אולי פחות? בפעם הבאה כדאי שתמדוד במדויק עם כפית ולא תיקח ככה עם האצבעות. היא יודעת כמה מעצבן זה מתכון לא מדויק, היא שונאת כשכותבים "מלח ופלפל" בלי להסביר כמה מכל דבר. היא לא תעשה את זה לילדים שלה. תבלין הקסם – כמון, שלושה שיקשוקים של המלחייה. איך קוראים לקופסה כזאת של תבלינים?

מחשבה בוראת מציאות

הטלפון שלה ציפצף בדיוק כשהוציאה את החביתה המוכנה לצלחת. תזכורת – לצאת לאסוף את יאיר. את התזמון לצאת לאסוף את הילדים היא מכניסה כפגישה נפרדת ביומן ומתזמנת אותה לפי המרחק מהעבודה של יואב לפעילות של הילדים. זה אומר שיש לה עוד עשר דקות לפני שהיא צריכה באמת לצאת מהבית. בהתחלה זה היה קצת מבלבל, אבל אחרי שהתרגלה היא ידעה שככה זה נכון יותר. יואב תמיד יוצא ברגע האחרון והיא לא מוכנה שהילדים יעמדו ברחוב לחכות עד שהוא יגיע.

הוא שונא את המחברות שלה. היא יודעת. בהתחלה דווקא שיתף פעולה, כתב גם הוא כמה שורות לכל אחד. אחר כך צימצם את חלקו לברכות ליום ההולדת שלהם שהסכים להעתיק גם למחברות, למקרה שכרטיסי הברכה יילכו לאיבוד. למרות שהוא יודע שהיא שומרת אותם בקופסאות נפרדות לכל אחד מהילדים ושאין סיכוי שהם אי פעם יעלמו.

"זאת מחשבה שבוראת מציאות, את יודעת?", הוא זרק לה פעם, באחד הלילות שנשארה לכתוב עד לפנות בוקר. "את מתכננת למות בקרוב? כי לי אין שום כוונה להתאלמן בגיל צעיר!". לא, היא לא מתכוונת למות. יותר מזה, היא ממש משתדלת להישאר בחיים. היא מקפידה על התזונה שלה, נמנעת מגלוטן, יוצאת שלוש פעמים בשבוע להליכות, לא שותה אלכוהול, רק כוס יין אדום ולא יותר מאחת בשבוע. אבל אם בכל זאת משהו יקרה, כי דברים קורים, אין מה לעשות, וכל יום שומעים בחדשות על טרגדיה אחרת. אמא לשלושה, אישה בהריון. תאונת דרכים, מחלה קשה, שרשרת של טעויות נדירות. לפחות שיהיו להם את המחברות שלה. שתישאר להם האהבה.

יואב לא מבין, אבל היא יודעת כמה זה חשוב.

על היומן הוא לא אומר כלום. אולי זה עוזר לו להרגיש הורה פעיל ומעורב, אולי זה מרגיע את ייסורי המצפון שלו ואולי הוא פשוט יודע שהוא לא יצליח לשכנע אותה אחרת. 

"זהו, ועכשיו לסלט! איפה הירקות שלנו?" היא שאלה, "נוגי? איפה את? לאן הלכת?". 

היא יצאה לחפש את נגה ומצאה אותה בחדר, מספרת סיפור לבובה שלה.

"נוגי, לא אמרנו שאנחנו מבשלות ביחד? איפה הירקות ששטפת?"

"לא שטפתי".

"למה לא?"

"שאלתי אותך כמה מלפפונים לשטוף אבל את לא ענית לי".

"מצחיקונת אחת! זה הסלט שאת מכינה! את יכולה לשטוף כמה מלפפונים שאת רוצה! היום אנחנו מבשלות ביחד. את יודעת שכשאני הייתי קטנה, אמא שלי כל הזמן היתה עסוקה ואף פעם לא היה לה זמן לבשל איתי?".

"סבתא שרה?"

"כן! עכשיו בואי מהר נחזור למטבח כי עוד רגע אנחנו צריכות לצאת לאסוף את יאיר. לכי תביאי את השרפרף שלך מהאמבטיה ואני בינתיים אוציא את הירקות כי באמת שאין לנו זמן יותר".

שלך, אמא.

בערב, היא פתחה שוב את המחברת של נגה וכתבה:

מתוקונת שלי! היום היה לנו אחר צהריים מיוחד. זמן שהוא רק שלך ושלי! הכנו ביחד את ארוחת הערב. סלט וחביתה, ולקינוח חתכתי לכולם גם מלון, למרות שזאת עדיין לא העונה של המלונים והם עולים המון כסף עכשיו. אבל בגלל שראית מלונים אצל הירקן ליד החוג של יאיר וביקשת כל כך יפה, לא יכולתי לא לפנק אותך וקניתי לנו מלון. הרי זאת ארוחת הערב שאת ואני הכנו ביחד!

פיצקולה שלי, אלה רגעים שאני מקווה שתמיד תזכרי, שיהיו איתך. הרגעים הקטנים האלה. שלך ושלי במטבח, מכינות ארוחת ערב למשפחה. את בוחרת את מה שנכין, עוזרת בכל ההכנות. אני מקווה שיהיו לנו עוד המון המון ארוחות כאלה, גם כשכבר תהיי גדולה. אבל אם מתישהו לא נוכל יותר לבשל ביחד, לפחות תהיה לך את המחברת הזאת, להזכיר לך את הפעם הראשונה שעשינו את זה. אה! ואני חושבת להכין לכם גם מחברת מתכונים עם כל המאכלים שאתם אוהבים, אז גם זה יהיה. ואולי יום אחד תחליטי להכין משהו מהמתכונים האלה עם הילדה שלך, ותספרי לה על הפעם שאת וסבתא הכנתן ביחד ארוחת ערב ראשונה. איזה כיף של יום!

היא סגרה את המחברת בחיוך ושלפה את זאת של יאיר. לרשימה שכתבה לעצמה בעיפרון הוסיפה: להיות נוכח ברגע. זה הדבר הכי קשה אבל הכי חשוב. כשאתה עם מישהו שאתה אוהב (ולא משנה בכלל אם זה בן או בת, אבא ואני אוהבים אותך תמיד!), תסתכל לו ישר בעיניים, תהיה איתו, תיכנסו לקצב המשותף שלכם. לא לחשוב על דברים אחרים, לא לתכנן את מחר. כל מה שיש זה הזמן שלכם עכשיו, ביחד.

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

8 Responses

  1. אני קוראת את הסיפור הזה במחשבות על הטד של הילדה בת השבע שהיתה נראית לי חכמה מדי, אבל הויז׳ן של התינוק שמחפש שם קשר עין הזכיר לי מדי את הילדים שלי, לפעמים. אני קוראת את הסיפור הזה לחצאין בין מבטים עם הבת שלי, שמשחקת בנוכחותי פה לידי, וחושבת מה אענה לזאת שנהנתה לקרוא את המילים שלי על נוכחות ברגע.

    אולי: גם לרצות להיות ברגע זה משהו, התחלה של בקשה שמבטאת כיוון.
    אולי: לרצות זה לא מספיק, צריך אימון איטי ומדוייק.

    ובמחשבות על האמא שהיתה לי והיומנים שלה, שהכרזתי שאם היא סומכת עלי שאערוך אחרי מותה, היא תתאכזב. עבורי הם בעיקר זכרון רגעיה הקדושים שתמיד כאבו לי (וגרמו לי לפחד מלתת לעצמי, כאמא, רגעים), ולכן אחרי מותה אני פשוט אזרוק את כולם בלי לקרוא אותם, כמו שאני עושה עם כמעט כל המילים שלי – נותנת לאחרים לקרוא או מוחקת.

    בקיצור, כמו תמיד – את מצליחה לתאר במילים שלך רגע מוכר ומעורר מחשבה. תודה!

    1. וואו שירה! לא לקחתי בחשבון בכלל מילים שנזרקות ולא נקראות. והיומנים של אמא שלך – גם אני קוראת את מה שכתבת עם שתי מחשבות מקבילות – על הכאב שהמילים שם יעלו בך/בי ועל האפשרות של לא לקרוא משהו שהתאמצו להשאיר לי לקרוא. תודה על מה שכתבת. אני עוד אקח את זה איתי הלאה.

  2. המילים שלך נכונות ומדויקות כתמיד, מין מסר אוניברסלי קסום.
    נהניתי לקרוא
    נהנית מהתובנות
    רק בקשה אחת
    תכתבי יותר מילי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי