THE STORYTELLHER | מיה הירש | מספרת | אני לא סובלת לימונדה

אני לא סובלת לימונדה

מה לעשות? הטעם המר חמצמץ מתוק הזה תמיד שורף לי בלשון, וברוב הפעמים בגלל הניסיון הנואש להפוך משהו שאמור להיות חמוץ למתוק, כמות הסוכר שנוספת אליו כבר הופכת למבחילה.

גם עכשיו. אל תמכרו לי לימונדה. אל תמצאו את האור במצב החדש. כי אין באמת אור. מאות אלפי בני אדם חולים בעולם, עשרות אלפים מתים, מדינות שלמות משותקות. לא, אין פה אור. הזמן של כולנו ביחד בבית זאת לא הזדמנות לשום דבר. זה מעצבן וזה משבש. מדכא ומלחיץ.

זה לא מתאים לי עכשיו. אני מצטערת. זה פשוט מגיע לי בזמן ממש לא טוב, ואני מתעקשת להסתכל על הלימון שקיבלתי ולהתלונן עליו. כי זה ממש לגיטימי להתלונן עכשיו.

קצת רקע

מרץ-יוני היו מתוכננים להיות החודשים העמוסים של המשפחה שלנו. המון אירועים סביב בת המצווה של הגדולה – גם בבית הספר וגם של המשפחה. מופעי פורים וסופשנה כפול שלוש, הרשמה לחטיבת ביניים, כנס של האיש בצפון, טיסה משפחתית לחו"ל, סופ"ש אבות בנות במצדה, עליה לתורה, מסיבת בת מצווה משפחתית, מסיבת בת מצווה כיתתית, כנס של האיש בגלזגו, טיולים שנתיים, טיולים של הצופים, ובטח שכחתי עוד כמה דברים בדרך.

לוח השנה היה מפוצץ, וככה גם רשימות ה- TO DO שהיו לי לכל אחת מהכותרות הפשוטות כביכול שהופיעו בו. אבל היינו מוכנים. את אירועי שנת המצווה של בית הספר הכנסתי בשחור ואת אלו הפרטיים שלנו בירוק. בעבודה, משימות הכתיבה היו בכחול, שיווק באדום, ותחקיר בסגול. הכנתי בעמודים נפרדים רשימה אחת לכל הדברים שצריך לסגור לקראת הטיסה ורשימה שניה של הדברים שצריכים לסגור לקראת האירוע. ותזכורות ביומן, ולו"זים שבועיים.

ועכשיו? כלום. הכל בוטל, או נדחה עד שיבוטל בהמשך.

כן, אני יודעת, אין זמן מתאים למגפה כזאת, ולאף אחד זה לא מתאים.

אבל אני מצטערת, צרת רבים מעולם לא ניחמה אותי. ועצוב לי שהבת שלי בחרה להיות פסימית כדרך להתגוננות, והיא מעדיפה לא להקשיב לנו כשאנחנו אומרים שדחינו את הטיול לקיץ ושעד הקיץ הכל כבר יעבור. וכשהיא אומרת שבת המצווה שלה בוטלה, ושהיא לא מוכנה לעלות לתורה בבית תוך כדי שידור בזום לכל המשפחה. וכואב לי על זה שהיא מאוד בוגרת ביחס לזה. ועוד יותר עצוב לי כשאני לא יכולה להבטיח לה שבטוח נעשה את מה שתכננו, רק בזמן אחר, כי וואלה, באמת שאין לי מושג איך ומתי הזמן הזה יגיע.

כן, אני יודעת. לכולם זה הגיע בהפתעה. כולם צריכים לשנות תוכניות. 

אבל פה מגיעה הנקודה הרגישה באמת שלי.

תוכנית מגירה

רק עכשיו הצלחתי לתכנן תוכניות. ושגרה. ואני לא מצליחה לשחרר. אני פשוט לא מוכנה לוותר עליה. על השגרה הזאת שלי.

כשהעזתי לעצור רגע את מסלול החיים שרצתי בו ולחפש מה הדרך הנכונה לי, שקעתי קרוב לשנה בחושך של חיפוש. ואז, כשכבר מצאתי את הדרך הזאת (וזה רגע שעוד אספר עליו) התחילו פחדים מסוג אחר, כי מה עושים עם זה עכשיו? ואיך באמת מוציאים את החלומות שלי לפועל? וכמה זה מפחיד, ולא ברור ולא יציב.

אבל לא ויתרתי, והלכתי לחפש. גם אצל אחרים שעושים דומה וגם אצל אנשי מקצוע. קורסים, מפגשים, חידוד והכוונה. להבין מה זה הדבר הזה שאני רוצה ליצור, מה מתאים לי ומה לא. מה אנחנו רוצים כמשפחה ואיך החלום שלי משתלב בפנים. איך מתפרנסים ועל מה אני לא מוכנה לוותר. 

והנה היא הגיעה. תוכנית. לא מלאה. לא סגורה. אבל תוכנית. שדורשת ממני המון השקעה, וכבוסית קשוחה, אז גם הישגים, ודד ליינים, ומסלולים ברורים. ותוך כדי לעצור מידי פעם לדייק, לדבר עם האיש. להבין אם התוכנית היא כמו שחשבנו לפני כמה חודשים או שצריך לעדכן אותה. 

והתחלתי לחיות אותה, ולעבוד אותה. להכיר את המחירים שהיא גובה ממני, אבל לא לוותר עליה. הצלחתי לבנות לי שגרה וללמוד מה הקשיים החדשים שבאים איתה ואיך היא משנה אותי ואת המשפחה שלנו. לראות את התועלות של המצב החדש, לשמוח על זה שאני באמת במקום שלי. 

ועכשיו? כלום. התוכנית הפכה לתוכנית מגירה.

לימון מוסיף המון

לראשונה בחיינו הבוגרים, שנינו היינו במקום הנכון שלנו. התחלנו לנשום טיפה בסוף המירוצים הארוכים שלנו, הבנו לאן ממשיכים מכאן וציפינו להמשך הדרך. אבל כמו המתקנים האלה בלונה פארק, כשהבובה רק מוציאה טיפה את הראש מתוך הלוח ואז השחקן חובט בה בכל הכוח כדי שתחזור פנימה, ככה גם אנחנו. הרגשנו שהראש מתחיל להתרומם ובום, חטפנו עליו מכה שתחזיר אותנו למקומנו.

אני יודעת, המקום שלנו מצוין, ונוח, ונעים, ובריא. וטפו טפו יש לנו שלוש ילדות נהדרות, שהלוואי על כולם ילדות כאלה. סבבה. הבנתי. אבל לרגע חשבתי שהולך להיות יותר טוב, ממש בקרוב, וקצת יותר קל, וקצת יותר שפוי, ואני מצטערת, כל העניין הזה פשוט בא לי בזמן ממש לא נוח.

אז בואו נסכם את זה ככה, לימונדה זה די מגעיל ותמיד יש לה טעם לוואי בסוף. בינינו, אם אתם מתעקשים להגיש לימונדה למישהי שרק יצאה ממשבר גיל ה-40 שלה ומיד חטפה שוב על הראש, תשתדלו שזו תהיה מרגריטה.

ואמנם לימון מוסיף המון, אבל גם זה רק אם משתמשים בו במידה. אני מאוד מחכה כבר ללימון בסלט שלי ולא כזה כמו של עכשיו שמטפטפים לי לתוך העיניים. ומה שבטוח זה שלהתלונן זה אולי פחות טוב לעור הפנים, אבל נותן קצת אוויר לנשימה לנפש המתפוצצת.

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

23 תגובות

  1. כתבת נהדר מיה, ואני מבינה אותך לגמרי! אבל כמו שאמרת, אין זמן מתאים לחוויה המפוקפקת הזו. נשאר רק לקוות שזה יעבוד כל הענין הזה של אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד, לא?

      1. אני אוהבת את סגנון הכתיבה שלך.
        ליבי נחמץ על פספוס שנת בת המצווה של הגדולה.

        העולם גדל, משתנה, מתפתח.
        יש הטוענים לקפיצה קוואנטית…
        אני סבורה שזו תקופה היסטורית.
        איך לקבל אותה? לא ממש שאלו אותנו וזה תלוי בפרט.
        אני מאלו שכן מוצאים גם את היתרונות בכל מצב.
        פחות מתחברת לקיטורים. ❤️

  2. מקסים, מקסים , מקסים, מיה.
    את כותבת ממש מה"קישקעס",לכן זה יוצא כל כך מדוייק.
    והסגנון? שפתיים יישקו.
    מצפה בקוצר רוח לפוסט הבא.

    1. משעשע, שנון וכתוב היטב כמו תמיד…
      ובנימה קצת סאחית – אין ספק שהתקופה הזאת מכניסה לפרופורציות וגורמת לנו להעריך את השגרה, כי מי אמר ששגרה זה רע…? אבל בטוחה שבעוד כמה שנים במבט לאחור, תזכרי בעיקר את טעם הלימונדה ופחות את הלימון…

  3. מיה לי זה מרגיש שכשאת נחושה בכיוון שלך שום דבר לא יאט אותך גם לא לימון בעיניים. אמן שהיותר טוב מטוב יגיע ובינתיים לקטר לעבוד ולדייק את המטרות.
    תענוג גדול לקרוא:)

  4. יותר מהלזדהות איתך – אין לי , בחיי, כתבת את הבאסה שיש לי גם, עם הכנסים שבוטלו והדרך שנקטעה והמצב המוזר הזה…. איכסה עליו.

  5. כתוב נהדר! רק עכשיו הבנתי את הנקודה שכל האנשים מסביבי שאומרים שהקורונה עשתה להם טוב הם בעצם היו בבלאגן בחיים ולא שלמים עם הדרך. מי שחטף את הזעזוע הוא זה שכבר ידע לאן דרכו סלולה. תודה

  6. יקירה, אהבתי את הכתיבה האמיתית שלך. כרגיל בעצם…
    מתחברת מאוד לתחושה הזו שהחיים השתבשו לנו.
    אני מאלה שחושבות שאין כנראה טיימינג מתאים לדברים כאלה, אולם כשהם כאן פשוט אין ברירה ומתמודדים.
    לקטר זה לגמרי סבבה במיוחד שמהכרותינו אני משוכנעת שזה לא גורם לך לשבת ולבכות כל היום… לראייה הפוסט 🙂
    ובאמת מבאס כשזה משבש שנת בת מצווה מתוכננת…
    מאמינה שתפצו על כך.
    שולחת חיבוקים (וירטואליים בינתיים) ומחזקת מכל הלב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי