הוצאתי את העוגה מהמקרר וזילפתי עליה בגדול את המספר 3. אני גרועה בזילוף. אני אף פעם לא מצליחה לשמור על קו רצוף של קצפת. מתישהו תמיד קופצת לי איזו בועת אוויר שמחייבת ללחוץ קצת יותר חזק ואז מתפוצצת ויוצרת הר בדיוק באמצע הפס. זה, כמובן, מבהיל אותי, ואז היד שקפצה יוצרת קו נוסף במקום לא קשור בכלל.

בקיצור, העיקר שהעוגה טעימה.

הקטנה ששמעה התרחשות במטבח, רצה אלי ונעמדה לידי.

"עוגה?? למי יש יומולדת?"

"לסבא", עניתי בשקט.

"אבל חגגנו לסבא בט"ו בשבט!"

"לא סבא הזה, סבא השני", הסברתי.

"אבל הוא מת!".

כן, הוא מת.

ואני מתעקשת לחגוג יום הולדת.

אבא שלי מת. מחר יהיה יום ההולדת השלישי שנציין בלעדיו. וזה לא נהיה קל יותר. בכלל לא. אפילו לא עם עוגת שוקולד וקצפת. 

יום הולדת, חגיגה נחמדת?

בשנה הראשונה התלבטתי מאוד איך לציין את יום ההולדת שלו. חברה למודת ניסיון ויתמות המליצה לי לא להוסיף יום זיכרון עצוב לאלו שכבר יש לי למכביר, אלא לחגוג את החיים שלו. זאת ללא ספק היתה העצה הכי אמריקאית שקיבלתי בחיי, אבל כנראה שארבע שנים בארה״ב (בשלב ההוא) ואוקיינוס שלם ביני ובין המשפחה עשו את שלהם, והעצה הזאת נשמעה לי מדוייקת מאוד. 

אבל איך חוגגים למישהו שכל כך מתגעגעים אליו עד שמפחדים ליפול לתוך הבור הזה שנפער בתוך הבטן?

מסתבר, שממלאים את הבטן!

עם היציאה לפנסיה אבא התחיל לגלות את המטבח. היו לו כמה מאכלים שהוא מאוד אהב וניסה ללמוד להכין אותם בעצמו. היתה טחינה ירוקה, והיה כמובן את סלט הטונה המיתולוגי, אבל הכוכב האמיתי בשנים האחרונות היה מלבי.

אבא ניסה כמה וכמה מתכונים, שיכלל את השיטה, קנה לעצמו פיפטות ומשפכים, עשה הכל כדי להגיע לטעם המדויק שהוא אהב. והוא הצליח. לא היתה חגיגה משפחתית שבה לא ביקשנו את המלבי של אבא לקינוח. התמזל מזלי, ונשאר לי עותק של המתכון בכתב היד שלו בין דפי מחברת המתכונים שלי. 

וככה, עם דמעות בעיניים, קראתי את האותיות שלו והתחלתי לרקום את מסורת חגיגת יום ההולדת בלעדיו. 

אבק דרכים בתלתליו

פעם בשנה, ביום ההולדת, אני נותנת למרגלית צנעני לשיר לי בקולי קולות שירים שהוא אהב מהמערכת בסלון ונכנסת למטבח להכין לנו מלבי. בוכה ורוקדת, מערבבת ושרה.

כשלוקח לחלב קצת יותר מידי זמן להסמיך, אני תוהה אם לא טעיתי בכמות הקורנפלור שהוספתי, אבל נזכרת בסבלנות המוזרה הזאת שאבא היה מפגין במטבח, כשהיה עומד ליד הסיר ולא מפסיק לבחוש דקות ארוכות. ומחכה. 

מחכה לרגע הנכון שבו התערובת מתמצקת מספיק אבל לא מידי, להוריד מהר מהאש ולמזוג לכוסות. קירור, קיצוץ בוטנים מלוחים, קוקוס, סירופ אדום מתוק. טעם של זיכרון ואהבה.

מתכון לזיכרון

אי אפשר להעביר זיכרון למישהו אחר. הזמן של אבא שלי עם הילדות היה קצר מידי, והזמן שאותו יש סיכוי שהן יזכרו, קצר הרבה יותר. 

אני מספרת להן סיפורים עליו, בייחוד סיפורים שהן חלק מהם, וכוללת אותו באירועים החשובים שלנו בדרכים שונות, בעיקר דרך האוכל. אבל זה אף פעם לא מרגיש לי מספיק. 

השנה אני מרחיבה את חגיגת יום ההולדת שלנו ומזמינה גם את האחים שלי ואת אמא להצטרף. יהיה אוכל טעים ותוכנית אמנותית, ואני מקווה שלצד הדמעות יהיו בעיקר צחוק, סיפורים וזכרונות טובים. מה שבטוח יהיה, אחרי הכל, זה מלבי. 

יום הולדת שמח אבא! אני אוהבת אותך!

המלבי של אבא

1 ליטר חלב (3% שומן)

1 מיכל שמנת מתוקה (250 מ"ל)

1/2 כוס סוכר (100 גרם)

3 כפות מי ורדים (או חצי כפית תמצית מי ורדים)

2/3 כוס קורנפלור (80 גרם)

להגשה:

בוטנים קלויים ומלוחים קצוצים דק

קוקוס טחון

רוטב מתוק למלבי

מוזגים לקערה ככוס חלב.

את שאר החלב מוזגים לסיר בינוני על אש בינונית.

מוסיפים לסיר את הסוכר ומיכל שמנת מתוקה ומביאים לסף רתיחה.

במקביל, מוסיפים לקערת החלב את הקורנפלור ומי הורדים ומערבבים בעדינות עד שכל הגושים נפתחים ונוצרת בלילה אחידה.

כשהחלב בסיר מגיע לסף רתיחה, מוזגים פנימה את בלילת הקרונפלור ומתחילים מיד לטרוף את הנוזל בסיר על האש.

כשהתערובת מסמיכה ממש, זה הזמן להוריד מהאש ולמזוג לקערות הגשה אישיות ולהכניס לקירור.

המלבי צריך להתקרר ולהתמצק במקרר כמה שעות לפני שאפשר להוסיף לו את התוספות (בוטנים, קוקוס ורוטב) ולהגיש.