Maya Hirsch THE STORYTELLHER Blog Misanthrope part 1 מיה הירש

המיזנטרופית (חלק א')

אחרי שישה שבועות רצופים שבהם האיש היה "און קול" במחלקה, לא הצלחתי לזכור אפילו איך קוראים לי.

זה חודש וחצי שהילדות זכו לראות אולי צללית שלו בבית, כשהיו מתעוררות בלילה בבכי מרב געגועים. שהשיער שלי תמיד היה אסוף לאיזה גולגול מדובלל כי גם ככה הוא כוסה בכובע נהג רב היום. שהשליח של הפיצה זיהה את הדלת שלנו בקלות מידי ושהמילים היחידות שיצאו לי מהפה היו נהמות בנות הבהרה אחת לכל היותר – דואבות ומותשות לכיוון הילדות, שואגות ומסרסות לכיוון הצל של האיש.

אבל אחרי שישה שבועות כאלה, תמיד הצלחתי להשחיל ליומן המשפחתי את האור בקצה המנהרה, האישה שלפני האמא, המחייכת כאילו ישנה לילה שלם, דוברת המבוגרית השוטפת, המתקלחת מידי ערב – אמא ביציאת בנות.

יציאת בנות

איכשהו, דווקא בסינסינטי הרחוקה, בקהילה ישראלית מצומצמת, שבה רוב הנשים הן העזר כנגדו לכמה שנים, הצלחנו לארגן לנו הפוגה קבועה. אחת לכמה שבועות, היינו מתנערות מכל מה שמאבן אותנו מידי יום, ויוצאות לקרוע את העיר. לקרוע, טוב, לא צריך להיסחף, הרי בתשע וחצי בערב כבר אין נפש חיה ברחובות סינסינטי וגם הברים הכי לוהטים מתחילים לקפל סביבנו את השולחנות ולהרים כיסאות לספונג'ה. אבל לקחנו את מה שקיבלנו בזרועות פתוחות, והזמן שלנו לעצמנו, ואחת לשניה היה מקודש. 

שמרנו על קו החמצן הזה במשך שנה שלמה. חבורה אינטימית של שש נשים שמאוד נהנית לרדת מבגדי הספורט או הסמרטוטים שאפיינו את הבקרים שלנו (תלוי עד כמה המצב היה גרוע), לכמה שעות של אחווה אמיתית בה הרגשנו שוב כמו בנות אדם. ואז, בשנה השניה שלנו, הצטרפו עוד משפחות ישראליות לעיר, ומה שכונה בעבר "הקיבוץ" של סינסינטי, יכול היה עכשיו בקלות לאכלס עיירה קטנה בצפון הנגב.

כשמועד יציאת הבנות התקרב, התחילו לעלות שאלות אם צריך להרחיב את המעגל או לא. מצד אחד, היו את אלו שחשבו שצריך להזמין את כל הבנות החדשות, כי זה לא נעים ואי אפשר רק חלק. כי אם ישמעו אחר כך שיצאנו ליציאת בנות והן לא הוזמנו…, ושלא חס וחלילה יעלבו שזה משהו נגדן, ושהכי טוב יהיה להזמין את כולן, כי זה פשוט לא יפה. ומהצד השני, ובכן, הייתי בעיקר אני.

ושלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שיש לי משהו נגד עזרה בקליטה למשפחות שעוד לא הפנימו לאן הן נפלו, או היכרות עם נשים חדשות, שמנסות להבין מה זה הדבר הזה שטבע בהר גבינה צהובה והוגש להן, כשהן בסך הכל ניסו להזמין חזה עוף וסלט. באמת שלא. אני מוקירת תודה כל כך לאלה שקלטו אותי כשרק הגענו לשם שזאת אפילו כמעט שליחות מבחינתי להמשיך את התמיכה הזאת הלאה. אבל התזמון הזה, בערב הזה, שבדיוק יושב לי על קו החמצן ומונע מהאוויר לנפח מחדש את הריאות, הוא זה שלא מתאים.

בטח שאני זוכרת

טיעון המחץ נגדי היה כמובן "את לא זוכרת איך קיבלנו אותך כשאת רק נחתת כאן?". ואני זוכרת. בטח שאני זוכרת. 

אני זוכרת את עמית שבא לאסוף אותנו משדה התעופה במיניוואן שלו, רק כדי שיהיה מקום לכל המזוודות שלנו, וכל הדרך במטוס ניסיתי להבין איך נזהה אותו בכלל, כי מעולם לא נפגשנו. אבל החיוך שלו ליד מסוע המזוודות, עם שקית הסנדוויצ'ים שהכין לנו כי בטח נהיה רעבים אחרי הטיסה הארוכה (טוב, נו, גם הכיפה על הראש קצת הסגירה אותו) הבהירו לנו מיד שזיהינו. אני זוכרת את ארוחת השבת הראשונה אצלם בבית, כמה אוכל היה שם! וכמה הוא היה טעים! במיוחד אחרי שבוע של ג'אנק פוד או אוכל עלוב שהצלחתי לבשל במחבת אחת במטבח של המוטל.

ואני זוכרת את קרן, שהגיעה עם ארוחת צהריים ביום שנכנסנו לבית שלנו וכמו מטורפים הרכבנו רהיטי איקאה במשך שש שעות ברציפות רק כדי שיהיה לבנות על מה לישון בלילה, ולא זכרנו לחשוב על אוכל בכלל. איך היא ידעה להגיע בדיוק ברגע הנכון והרגיעה שגם ארוחת הערב שלנו על החבר'ה, רק שנבוא לפגוש את כולם בבריכה בסוף היום.

אני זוכרת גם את רונן שנתן לי את נאום הקליטה הכי מפחיד ומדוייק ומכוון שיש, כבר בפגישה הראשונה שלנו. ואיך הוא הפך להיות המדד שלי לכמעט כל חוויות הרילוקיישן. אבל על הנאום הזה עוד אכתוב גם בהמשך.

אני זוכרת את כל הילדות שאימצו את הבנות שלנו כאילו נולדו להיות חברות, ועד היום, כשהן נפגשות, הן ממשיכות בדיוק מאותה נקודה שבה הפסיקו בפעם הקודמת, גם אם זה היה לפני חודשיים ואפילו אם זה היה לפני שנה שלמה.

אני זוכרת את כל זה ואוהבת את כולם כל כך, ובתקופות שאני מסוגלת אני גם כל כך שמחה לתת את התמיכה הזאת הלאה. אבל על קו החמצן שלי, שהוא יציאת הבנות הזאת, לא רציתי לוותר.

הסעודה האחרונה

נשארתי בעמדת מיעוט וככה מצאנו את עצמנו, ערב אחד, קבוצה של ארבע עשרה נשים יושבות בשולחן באורך שלא יבייש את שולחן הסעודה האחרונה, אם רק הנביא היה מצטרף אלינו, במסעדה היחידה שמצאנו שהסכימה להזמנת מקום מראש, ויכול להיות שהאקוסטיקה של צלחות נשברות ונשים צעקניות גם מסבירה למה.

למען הכנות, סדר הישיבה סביב השולחן היה כזה שבאמת לא הצריך מאמץ מיוחד מצידי להיות נחמדה לנשים החדשות שלא הכרתי, אבל החברות שישבו בתווך מצאו את עצמן מתורגמניות, מדריכות תיירים או קולטות עלייה לערב.

לאן נעלמו התלונות על הבעל שכרגיל הבטיח שיחזור הביתה מוקדם ופתח את הדלת עשר דקות בדיוק לפני שעמדנו לאסוף את אישתו? אף אחת לא שיקרה בקשר ליום ההולדת שלה רק כדי שנזכה לשמוע חבורת מלצרים חביבה שרה סביבנו ומגישה לנו עוגה עם זיקוק, לא ישבנו לתכנן את סופ"ש הבנות שאנחנו מפנטזות עליו ודוחות את התאריך הטנטטיבי שלו בעוד כמה חודשים כל פעם מחדש, אף אחת לא הרשתה לעצמה להישבר לרגע ולספר שהיא לא מסוגלת יותר להיות אמא במשרה מלאה.

בסוף הערב ההוא הצטערתי שיצאתי אליו. הרי עדיף היה להישאר עם האיש בבית. אם הוא כבר נמצא שם ערב שלם, לא כדאי לנצל אותו להיכרות מחודשת? אולי היינו מצליחים לארגן ארוחת ערב משפחתית בהרכב מלא? שהילדות יזכרו שיש להן גם אמא וגם אבא, ולא רק מערכת של החלפת משמרות. הייתי יכולה להיכנס למיטה בשעה נורמלית ולהשלות את עצמי שאצליח להשלים שעות שינה חסרות. ולמה בכלל יצאתי מהפיג'מה? זה לא שהשמלה הזאת באמת החמיאה לי מאז הלידה האחרונה. ואז הבנתי כמה ה"צריך", ו"זה לא יפה" האלה בעצם עולים לי.

ידעתי שלא קיבלתי את מנת העירוי שהייתי כל כך זקוקה לה כדי לצלול פנימה חזרה לעוד שישה שבועות ללא אוויר. ויותר מזה, ידעתי שבפעם הבאה, למרות הכל, לא אוותר עליה.

"לא נעים מת מזמן"

הערב ההוא היה ביטוי למשהו עמוק יותר שהתחיל להשתנות בי בשנים האחרונות, של לשים את הצרכים שלי במרכז, או לפחות גבוה בסולם העדיפויות שלי, של לנקות רעשים כמו "לא נעים" או "ככה צריך להתנהג" ולבחור או לפעול ממקום שלם ואמיתי יותר. לא על חשבון אחרים חלילה, אלא למעני ואחר כך גם למענם.

אבל היה רגע אחד אחר שממש גרם לי לשבור את הכלים ולהפוך "למיזנטרופית גאה".

אשמח אם תשתפי אותי בתגובות אם גם לך היה רגע כזה שבו הבנת שהכללים כבר לא עובדים לטובתך ושאת חייבת קודם כל לדאוג לעצמך.

המיזנטרופית חלק ב'.

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

10 תגובות

  1. את כותבת כל כך טוב . לו רק היית רואה את הפנים המחייכות שלי … ממה שאת כותבת ואולי גם מזה שאני לא נשואה לרופא(: רילוקשיין מעולם לא ניראה כנה וכואב ובו בזמן מסקרן ומעצים

  2. סיפור נהדר מיה! לא בטוחה שהייתי מכנה אותך מיזנטרופית:)) אולי מישהי שהיתה צריכה, ולא התאפשר לה, לשחרר קיטור. ו..כן. לשים את הצרכים שלנו במרכז זו מיומנות שלא קל לפתח. מחכה להמשך!!

    1. מיזנטרופית , בטח לא את, רק אמא מתוסכלת בניכר, שכל כך רצתה את הערב השקט והמוכר ולא קבלה אותו.
      מזדהה איתך לחלוטין, ומקווה יום אחד להגיע למצב שבו אשים את הצרכים שלי במרכז, ולא את הלא נעים לי ומה יגידו או יחשבו.

  3. מדהים שכל נשות הרילוקיישן חוות את אותה חוויה בערך , והתהליך כמעט זהה
    הרגשתי כאילו שקראתי את הסיפור שלי…. לא יכולה להפסיק לקרוא!

    1. תודה רבה יעל! כן, אני שומעת מעוד נשים שמזדהות עם החוויה הזאת. אבל זה טוב שאנחנו לומדות גם לשמור על עצמנו מתישהו לאורך הדרך, לא?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי