כבר סיפרתי כאן על תחילת המהפך שלי למיזנטרופית גאה. אבל הבטחתי להשלים את הסיפור עם נקודת השיא של המהפך. הרגע שבו לראשונה הרגשתי שאני חייבת לשים את עצמי לפני אנשים שקרובים לי באמת, יהיו התוצאות של המהלך הזה אשר יהיו.

ביוני 2016 נסענו לעשרה ימים בבוסטון ובניו יורק. האיש היה בכנס ואני והילדות הסתובבנו ימים שלמים בעיר. בוסטון מדהימה, אין מה להגיד, אבל לחוות אותה לבד עם שלוש ילדות בנות 3 עד 8, זה קצת פחות כיף.

אבא שלי היה מאושפז כבר חודשיים און אנד אוף, והדיווחים מישראל נעו בין מדאיגים למבהילים מאוד. המרחק הזה, גם הפיזי וגם בשעות, עזר לי לשמור על שפיות ולשדר לילדות עסקים כרגיל למשך רב תקופת המחלה שלו. אבל ביום שבו חזרו תוצאות הביופסיה הרגשתי את המאזניים נשברים לי בידיים ולא הצלחתי יותר לשדר שלווה. או לנשום.

יש לך הודעה חדשה

אני עדיין זוכרת את הרגע ההוא. עמדנו ברחוב, בדרך לראות את סירות הפדאלים באגם של הפארק. הגדולה התקדמה לפני, והקטנה סירבה לשבת בעגלה. ניסיתי לאסוף את כולן אלי ואז שמעתי את הצליל של ההודעות בטלפון שלי. צפצוף ראשון. אני מנסה לחגור את הקטנה בעגלה (בעיקר כדי להקשות עליה לצאת ממנה שוב). צפצוף שני. אני עדיין מתעלמת, קוראת לגדולה לחזור ולעמוד לידינו כי היא לא מכירה את הרחוב ולא יודעת לאן אנחנו הולכות בכלל. צפצוף שלישי. אני מנסה להוציא את הטלפון מהתיק, אבל הכובע שהאמצעית סירבה לחבוש נתקע בריצ'רץ' ואני מנסה לא לקרוע אותו תוך כדי פתיחה.

כשסופסוף הצלחתי להגיע אל הטלפון היו לי 12 התראות על הודעות חדשות. הודעה אחת בקבוצה של האחים שלי, ו-11 הודעות בקבוצת החברות. 

"חזרו התוצאות של הביופסיה של אבא. שולחים אותו ל-MRI דחוף".

אני לא יודעת למה, כנראה מההרגל, המשכתי מיד לקרוא את ההודעות גם בקבוצה השניה. 

"אתן לא מאמינות מה מיכאל אמר לי היום! הוא כל כך מלא בעצמו, מזכיר לי קצת את שירה".

עצרתי. יצאתי מההודעות ודחפתי את הטלפון חזרה לתיק. הילדות כבר איבדו סבלנות לגמרי ואני הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום. אולי אם נתחיל ללכת, הרוח תחדור לי לאף ולפה ותצליח למצוא את הדרך שלה לריאות שלי.

"אמא, גם אנחנו נוכל לשוט בסירות?" האמצעית שאלה.

"לא! אני לא יכולה לפדל עם שלושתיכן בלי אבא!" עניתי בכמעט גערה.

"אני אפדל!" קפצה הגדולה.

"לא! אל תתחילו איתי! אנחנו הולכות רק להסתכל על הסירות. לא מפדלות ולא כלום".

כנראה שהבעת הפנים שלי היתה מרשימה מספיק, כי הן לא ביקשו שוב. המשכנו שותקות כל הדרך אל הפארק. מהתיק יכולתי לשמוע התראות של הודעות נכנסות אבל לא הייתי מסוגלת להוציא ולבדוק אותן. 

אני צריכה להתקשר להורים. להתעניין. להישמע רגועה ומרגיעה. לספר לאבא איזו חוכמה של הילדות כדי לשמח אותו. כדאי גם לכתוב משהו לאחים שלי. שידעו שאני איתם. אני רחוקה, אבל אני גם חלק מהדבר הזה. רק איך עושים את זה כשהילדות פה איתי? אם אמא תשאל משהו ולא אמצא דרך להתמחק מלהשתמש במילים רפואיות, או בשם המפורש של המחלה?

לנשום.

Make Way for Ducklings 

כשהגענו לפארק התיישבנו על ספסל, קרוב לפסלונים של הברווזה והגוזלים שלה. הוצאתי לילדות את בקבוקי המים מהתיק ושלפתי גם את הטלפון, מתכוננת לצלם אותן יושבות כל אחת על הגוזל המתאים לה. 

15 הודעות חדשות. הראשונה, מהאיש שלי: "דיברתי איתם. אלה תוצאות לא טובות, אבל צריך קודם כל לעשות את הMRI ואז להבין מה האפשרויות שלנו. הטיפולים שדיברנו עליהם עד עכשיו לא רלוונטיים, צריך לערב אונקולוגים. יעל תשלח לי כמה שמות מומלצים בערב. בינתיים האחים שלך נשמעים רגועים יחסית ועם ההורים שלך אדבר בהפסקה הבאה שלי".

לנשום. אם הוא דיבר איתם זה אומר שאני יכולה לחכות עד הערב. 

14 הודעות חדשות בקבוצת החברות. עדיין לא קראתי או הגבתי ל-11 הקודמות. זה זמן התגובה הכי ארוך שאי פעם היה לי בקבוצה הזאת. אבל אני לא מסוגלת. פשוט לא יכולה לקרוא את מה שהן כותבות היום. לנשום. תזכרי לנשום.

צילמתי את הבנות על הפסלים, והשמעתי להן הקלטת אודיו של הספר*. כמה יפה פה בבוסטון. שלחתי את התמונות בקבוצה של המשפחה, "הברווזוניות שלי שולחות חיוכים ואהבה מבוסטון". אין תגובה מאבא. נכנסתי לקבוצה של החברות ובלי לקרוא את ההודעות השתקתי אותה. לשבוע. בעוד שבוע נחזור הביתה ואתמודד עם זה אז. לנשום.

בערב האיש הצטרף אלינו בחדר המלון והציע שנלך לאכול ארוחת ערב במסעדה שברחוב. קשה לדבר מעל לראש של ילדות שדוברות את שתי השפות שההורים שלהן דוברים. וגם לא באמת הייתי מסוגלת לדבר עדיין. הנשימה עוד לא מוסדרת ואני כל כך עייפה מהמשקל שסחבתי איתי כל היום.

"איך היה היום?" הוא לחש לי כשהילדות נרדמו במיטה שלידנו.

"נורא. לא הצלחתי לנשום".

"כן, זה לא מה שקיווינו לשמוע".

"אני לא רוצה להגיד לילדות כלום. הן לא צריכות לדעת מזה אם הן גם ככה לא רואות אותו. לא צריך להפחיד אותן".

"בסדר. אבל את מסוגלת להתנתק מזה ככה?"

"הצלחתי היום. בוא נראה מה יהיה מחר".

"ומה חוץ מזה?"

"השתקתי את הקבוצה של הבנות. אני לא מסוגלת לשחק גם שם את המשחק ואני לא רוצה לספר להן עדיין".

"אוקי, הן יבינו".

"לא, זה לא נעים".

זה לא נעים

הסתובבתי לי עם שלוש ילדות קטנות לבד בערים זרות, ועם אבא חולה שאוקיינוס מפריד בינינו. מנסה לאזן בין חיים נורמליים וימים מלאי חוויות שרציתי לתת לילדות, לבין דאגה תהומית, ייסורי מצפון על המרחק וגעגועים לאבא. ובכל הזמן הזה הטרידה אותי המחשבה שזה לא יפה שאני לא משתתפת בשיחות החולין והריכולין של החברות שלי. אבל ביום ההוא, לא יכולתי לשאת את המרירות והביקורתיות שהציפו את השיחות שלנו שם. אותה מרירות שבדרך כלל שיעשעה אותי או היתה מפלט בטוח לקיטורים שלי בימים אחרים.

אומרים שמחלה מכניסה פרופורציה לחיים. לי היא הכניסה לנפש. ממש יכולתי לדמיין את הלב שלי כמו מיכל שמתמלא בכל יום – קודם כל בדאגה לאבא, אז בייסורי המצפון, אחר כך בתשומת הלב לילדות, בדאגה לאמא ולאחים שלי, לאיש שלי. ואחרי כל אלה, לא היה מקום יותר למשהו נוסף. בטח לא למשהו כבד או גדול כמו קטנוניות, פסימיות או רכילות. פשוט לא יכולתי לשאת את זה. ומאותו הרגע, שבו השתקתי את החברות שלי, הסרתי מעלי עוד ועוד דברים שלא יכולתי לשאת באותה שנה.

היה לי את התירוץ הכי טוב שבעולם, אבל לא השתמשתי בו. באיזשהו שלב נתתי לאיש לעדכן את החברים שלנו במה שקורה. לא יכולתי לספר להם בעצמי, כי גם זה היה משא שלא הייתי מסוגלת לשאת. בעצמי, לא ניסיתי להתנצל, או להסביר את ההתנהגות שלי. פשוט עשיתי את מה שהייתי מסוגלת לעשות באותו יום, באותו רגע.

פחות ופחות יצאתי ליציאות של "הבנות", פחות התנדבתי לעזור בבית הספר של הילדות, פחות התקשרתי לשיחות חולין עם חברות בארץ. לא התאמתי את הלוז שלי למה שהתאים לאלו שסביבי, לא יזמתי מפגשים קבוצתיים. עשיתי רק מה שעשה לי טוב, וגם על זה לא התנצלתי. פיטרתי את ה"לא נעים".

למה התחלנו עם זה בכלל? או תורת המיזנטרופית

אני מנסה להבין איפה הוא נולד ה"לא נעים" הזה. ברור לי שהוא נגזרת מודרנית של "ככה צריך להתנהג", שממנה כבר השכלנו להבין שאולי "צריך" אבל לא ממש "חייבים". אבל מתי התחלנו לשים קודם כל את רגשות האחרים לפני הרגשות שלנו? הרי כל מי שטסה לפחות פעם אחת בחייה יודעת שאת מסכת החמצן צריך קודם כל לשים על ההורה ורק אחר כך על הילד. רק כשאנחנו קודם כל דואגים לעצמנו אנחנו מסוגלים לדאוג ולהשקיע גם באחרים.

אף פעם לא דיברתי עם החברות שלי על התקופה ההיא, ואני בעצם עדיין לא יודעת מה הן הרגישו כשנעלמתי ככה. אני משערת שהן עלו על הקשר למצב של אבא בעצמן. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב מה היה קורה אם מראש יכולנו לשנות את מערכת ההסכמים החברתית הזאת.

אם היה ברור לכולנו שה"לא נעים" פשוט עובד לא לטובתנו. שאם אנחנו לא פועלים לפי הכללים שלו זה לא כנגד האחר, ממש לא, זה פשוט רק בעד עצמנו. אולי אז נצליח להשתחרר גם מעלבונות, התחשבנויות, אבל מעל לכל – נצליח להשתחרר מלכלות את זמננו ונפשנו במקומות שרק מכבידים עלינו. 

אז אולי תקראו לי מיזנטרופית, אבל ברגע שהפסקתי לפחד מה"מה יגידו", משהו בלב נשאר כל כך נקי וקל. אני לא מתגעגעת לייסורי המצפון, או לתחושות ההחמצה או התסכול בסיטואציות ש"לא נעים" כפה עלי להשתתף בהן. אני אוהבת ונהנית להיות שם למען אחרים, כי כשאני עושה את זה, אני עושה את זה עם כל הלב, ולא כי אני "צריכה". 

וממרומי גיל ה-40 שלי אני יודעת היום שכשאתה אומר לעולם: "אני עושה משהו רק כשהוא טוב ונכון לי", זה בכלל לא אומר שאתה עושה משהו כדי להרע לאחרים, ופתאום ה"אבל ככה צריך להתנהג", מאבד לחלוטין את הכוח שלו. 

את הוידיאו הזה שלחה לי חברה טובה, שורדת גינונים מיזנטרופיים שלי. התלהבתי ממנו כבר מהצפייה הראשונה. וכשלמדתי לאהוב את המיזנטרופית שבי, הוא גם הפך לסוג של תנ"ך בשבילי: