מוקדש לח"מ

היא פותחת את העיניים. שוכבת במיטה, מסתכלת על התקרה. לוקחת רגע להרגיש את עצמה בשקט מקרוב. 

הכאב העמום בגב התחתון עדיין יושב שם ברקע. כבר חודש שלא הלכה לשיעור פילאטיס, כי נשבר לה כבר להזיע ואפילו אם כל המזגנים שבעולם יפעלו יחד, הם לא יצליחו לקרר את החום הזה שמגיע לה מבפנים.

אולי הגיע הזמן להחליף את המזרון. 

מתי הם קנו אותו? כשעברו לבית החדש? בעצם לא. אחרי השיפוץ כבר לא נשאר כסף להחליף גם את חדר השינה. אז כמה שנים הם כבר ישנים עליו? 15 לפחות. כן, הגיע הזמן להחליף את המזרון. אולי זה מה שהיא תעשה היום? תקנה מתנה לגב שלה?

היא שומעת מלמטה את הכלבה נובחת. עוד לא הוציאו אותה לסיבוב. היום היא לא תהיה זאת שמוציאה אותה בסוף. יש גבול. לפחות זה. היא מכופפת את הברכיים ומקלה ככה על המתח בגב. הרגליים שלה עדיין חטובות. את זה היא יודעת. הן תמיד היו מקור לגאווה שלה. גם היום. למרות שהשמלות שהיא לובשת התארכו לכיוון הברך, ושלעבודה היא כמעט תמיד לובשת מכנסיים, היא יודעת שהרגליים שלה מושכות תשומת לב. 

במטבח מתחילים הרעשים המוכרים, מישהו שוב טרק את מגירת הסכום אחרי שבטח הוציא ממנה כף לקורנפלקס שלו ומישהו כבר זרק סכו"ם לכיור. לא למדיח חלילה, לכיור. היא שומעת את מכונת הקפה טוחנת. האיש שלה גם שם. מתי הוא התעורר? איך היא לא הרגישה כשהוא יצא מהחדר? הרי היא תמיד מתעוררת כשהוא נכנס לשירותים בבוקר, או כשהוא מתהפך במיטה, או כשיוצא מתחת לשמיכה הזוגית. אולי זה ההבדל? היא ישנה טוב יותר?

קפה

חם לה. היא מורידה את השמיכה מעליה אבל עדיין לא קמה מהמיטה. לא ככה היא חשבה שהיום הזה ייראה. היא בוחנת את הג׳ל בידיים. החזיק יפה מלפני שבוע. המניקוריסטית צדקה, למרות שבהחלט היא יכולה היתה לעשות ג׳סטה ולמצוא לה תור קרוב יותר. היא בכל זאת לקוחה קבועה שלה ב-7 השנים האחרונות. אז מה אם היא נזכרה ברגע האחרון שכדאי לדחות בשבוע את התור הקבוע? היא השתדלה לא להסתכל על החודש הזה ביומן וזה נראה לה הגיוני ולגיטימי. 

אולי היא תבקש מהאיש שלה קפה למיטה הבוקר? אם היא תקרא לו בקול מלמעלה הילדים יבינו שהיא ערה ויכנסו אליה לחדר. אין לה כח להתחיל כבר עם הבלגן. נעים לה בשקט הזה. היא תשלח לו הודעה לנייד. רק לא להסתכל בהודעות שכבר מחכות לה שם. אלה שינכיחו את היום הזה באופן מיידי. טוב, עדיף לוותר על הקפה בינתיים. 

היא נכנסת להתקלח בלי להסתכל במראה שבדרך. היא כבר יודעת שעור הפנים שלה מתעורר אחריה ומקלחת קרה ממריצה את הדם ועוזרת למלא את הקמטים לכמה דקות. סבון פנים, מסכה לשיער, פילינג עדין בריח אפרסק לגוף. בדיוק כמו אתמול. שום דבר לא השתנה. היא חשבה שתהיה בקריביים, תשתה מרגריטות ותאכל אננסים כל היום. היום היא חושבת שהיתה מוכנה אפילו סתם ביוון, או במצפה רמון. אבל היא לא. היא במקלחת שלה הרגילה. זאת שהיתה בה בכל בוקר בתשע השנים האחרונות וזאת שתהיה בה כנראה בעוד עשר שנים לפחות. אלוהים, עשר שנים קדימה! זה לוקח אותה למספרים שהיא לא מוכנה עדיין לחשוב עליהם. 

אז מה? באמת הכל נשאר אותו דבר? היא שולפת מגבת נקייה ממגירת המגבות ומתייצבת מול המראה לראשונה כדי לצחצח שיניים. עדיין בלי עדשות, והאדים מכסים את המראה, אז אין לה ממה לחשוש. מתי היתה בפעם האחרונה אצל שיננית? כבר עברה חצי שנה? היא צריכה לבדוק ביומן אם כבר קבעה לעצמה מועד חדש או שזה עוד משהו שיצטרף לרשימת המטלות שלה. 

ספירת מלאי

היא מכניסה את העדשות, מורחת סרום עם קולגן ומעליו קרם לחות. עכשיו אפשר לנגב את האדים מהמראה ולהישיר מבט. 

לא רע. אם ככה היא נראית בלי מייקאפ באמת שאין לה מה להתלונן. חברות שלה התחילו כבר מזמן עם ההזרקות, ואפרת אפילו צחקה שהיא תקנה לה את המזרק הראשון כמתנה. אבל היא חושבת שעוד יש לה זמן. היא ירשה את העור הטוב של אמא שלה. אוי! אמא שלה! היא בטח כבר התקשרה והטלפון שלה עדיין על שקט. 

היא זורקת את המגבת על המיטה ואוספת את הטלפון בדרך לארון הבגדים. רק שלוש הודעות. אחת מהמזכירה שלה, ״רק לעדכן אותך שויקי מכח אדם חיפשה אותך אבל אמרתי לה שלא תהיי כל היום. אני לא יודעת אם ויקי נחשבת אירוע חירום אז ליתר ביטחון אני שולחת הודעה״. השניה מאפרת, “איזה בוקר מושלם! ראית איך השמש מחייכת אלייך היום? אולי בכל זאת קפה בוקר בים?״. מאז האקזיט של בעלה, אפרת יותר מידי פנויה והרבה יותר מידי מחוברת לנפלאות מזג האוויר. השלישית מהקטן שלה ״אבא לא הרשה לי להעיר אותך אבל את זוכרת שאני צריך נעליים חדשות לכדורסל?״. היא זוכרת, אבל הוא כנראה שכח משהו אחר. 

היא ממהרת ללבוש את החזייה שלה. על הזרקות היא מוותרת בכיף, אבל הרמות זה כבר סיפור אחר. סיפור שהיא מפנטזת עליו מאז הלידה האחרונה. וואלה, 11 שנים. למה היא לא עשתה את זה עדיין? שפעם אחת תנצל את החופשה השנתית שלה למשהו בשביל עצמה ותגמור עם זה. זה לא שהם טסים לאנשהו בזמן הקרוב גם ככה. 

היא שומעת את הדלת של הבית נסגרת. שקט. כולם כבר הלכו ליום שלהם. רק היא עומדת בחזיה ובלי מייקאפ בחדר שלה ולא מוצאת שום דבר שונה שקרה היום. היא מתיישבת שוב על המיטה ועושה ספירת מלאי בראש:

איש אחד

שלושה ילדים

15 שנים עם אותו מזרון

9 שנים בבית הנוכחי

7 שנים אצל שני המניקוריסטית

שבוע מאז הטיפול האחרון

שיננית כל 6 חודשים

3 הודעות.

50.