THE STORYTELLHER | מיה הירש | מבשלת | בלוג | אאוטסורסינג

אאוטסורסינג

"אם אני אצטרך להיכנס למטבח הזה עוד פעם אחת זה יהיה כדי לשרוף אותו!" איימתי על האיש אחרי יום נוסף עמוס בישולים וגיחות של הילדות למקרר בין לבין.

"אמא, אז תלמדי אותי להכין דברים, ואני אכין ארוחת ערב!" התערבה הגדולה וניסתה לסייע.

זאת לא הפעם הראשונה שהיא מציעה את זה. וגם לא הפעם הראשונה שהיא מבקשת רשות לאפות או לבשל משהו במטבח. בדרך כלל התשובה שהיא מקבלת כל כך חדה וברורה שמפתיע אותי שהיא בכלל חוזרת ומבקשת.

כן, זה נפלא ונהדר ילדים שעובדים במטבח, אין לי ספק. לפעמים התוצרים שלהם אפילו אכילים. אבל כמות השאלות, והכלים, והטינופת שנשארת שם אחר כך, שלא לדבר על אורך הזמן שלוקח להכין ביצה קשה אחת, באמת עולים על כל דמיון, ותבלין ה"עזרה" הוא הראשון שנזרק לפח בסוף סשן הבישולים הזה.

כשהגדולה הזאת היתה קטנה, ניסיתי כמה פעמים לבשל ביחד. אבל אני מודה, אני פשוט האדם הלא נכון בשביל זה. אני דאגנית גדולה ולכן ברגע שהיתה שוברת את 60 הסנטימטרים שהגדרתי לה כמרחק מסכין, הייתי חוטפת התקף לב קטן. אני צריכה שדברים ייעשו בדרך שלי וקשה לי להתמודד עם אוזני המן שמנות שהקצוות שלהן לא מהודקים מספיק ונפתחים בזמן האפיה. אני זריזה ואין לי סבלנות לחכות לראות איך הבלילה הגושית שמעורבבת ביעילות של חילזון שמנסה לאחוז במזלג, תעבור סופסוף אלי כדי להפוך להיות אחידה.

אבל הפעם, האיש הסתובב אלי במבט מְעוּדַד, מעמיד אותי בסיטואציה בלתי אפשרית בין שניהם, "הנה, את לא צריכה להיכנס שוב למטבח! מצאנו פתרון!"

ואם החברות שלה יקפצו מהגג?

"בשום פנים ואופן לא!", שמעתי את עצמי עונה בלב. אבל לפני שהצלחתי לנבוח את התשובה הזאת גם בקול, שמעתי פתאום קול חדש בתוכי. הקול של האישה המותשת שבי, זאת שבאמת לא מסוגלת יותר לראות מטבח, והיא לחשה לי בחשש:

"תסתכלי עליה, היא עוד רגע בת 12, היא אחראית ועצמאית, ואת יודעת שהיא מאוד רוצה לבשל. אולי מספיק כבר לאכזב אותה ככה כל פעם מחדש? איך היא תלמד אם לא תאפשרי לה? מה יקרה אם יהיה קצת בלגן אחר כך? מה עדיף לך? לבשל או לנקות?"

"לבשל! ברור שלבשל! זה ייקח לי רבע מהזמן, כולם יאכלו ויפנו לי כבר את הסלון לנוח", התעקשתי.

"את יודעת שחברות שלה כבר מטגנות חביתות? והדבר היחידי שאת מרשה לה זה לחתוך ירקות?", המותשת התחילה לתפוס ביטחון.

"ואם חברות שלה יקפצו מהגג? אני צריכה לתת לה לעשות גם את זה? אם לא אכפת לאמהות שלהן להתקע עם הבלגן, שיבושם להן!"

"את יודעת שזה לא באמת מה שאת רוצה. את יודעת שאת רוצה שהיא תדע לבשל, ואת יודעת שאת רוצה לעודד אותה ולאפשר לה את הדברים שהיא מתעניינת בהם".

"אז שתתעניין במקרמה! מה היא כבר תכין? אני עייפה מידי בשביל ללמד אותה לבשל עכשיו", התעקשתי.

"תני לה משהו פשוט. משהו זריז שישביע את כולם ואת תוכלי לשכוח מזה", המותשת שבי חזרה להיות עדינה, כי היא הרגישה שבאמת צריך לחוס עלי.

"לא, לא. באמת שאין לי כח לזה. אולי בהזדמנות אשלח אותה לאיזה חוג בישול. שתתנסה במטבח אחר ותחזור כשהיא יודעת באמת מה היא עושה".

"נו, יא עקשנית. את כל כך עייפה שאת בכלל לא מצליחה לחשוב בהיגיון. תראי מה עומד מולך. ה-פתרון של המאה ה-20 ואת כבר במאה ה-21. אאוטסורסינג!".

אאוטסורסינג

"מאמי?", האיש העיר אותי מהשיח הפנימי הסוער שלי.

"אאוטסורסינג!" עניתי לו.

"מה?", האיש נעץ בי מבט לראות שלא השתחרר לי איזה קפיץ במוח.

"הגיע הזמן לעשות פה אאוטסורסינג! זה גאוני!" חייכתי בניצחון. "בואי, פיצקה, אני אלמד אותך איך מכינים את לביבות הגבינה של סבתא". 

"יש!" הבכורה שלי צהלה מאושר.

מרוצה מהיכולת שלי לשלב מורשת משפחתית בהתייעלות ביתית, סידרתי על השיש מולה את כל המצרכים הנדרשים, קערה, כף ומטרפה ידנית. נתתי הנחיות ברורות וכמויות מדויקות ושיחררתי את העובדת למשימה שלה.

אאוטסורסינג. איך לא חשבנו על זה עד עכשיו? למה זה עובד כל כך טוב במקומות העבודה אבל הביתה אנחנו לא מכניסים את זה מספיק?

כן, יש כאלה שיש להם מנקים, אבל מה חוצמיזה? הרי כח העבודה הזול ביותר גדל אצלנו בבית. טוב, אולי זה דווקא כוח העבודה היקר ביותר, אבל אז בכלל, לא הגיע הזמן שהם יתחילו להחזיר את ההשקעה בהם? 

בראש שלי, סימנתי וי ליד שורת "ארוחת ערב" ברשימת ה"משימות ביתיות שאפשר להוציא לאאוטסורסינג" שיצרתי רגע אחד קודם, וחיפשתי מה עוד אפשר להעביר הלאה אליהן. למה שרק יחזירו את הכביסה לארונות שלהן? הן יכולות ללמוד איך למיין, זאת לא בעיה גדולה, או לכל הפחות לקפל את הכביסה הנקייה. סופר אני מזמינה און ליין, אז אין מה לשלוח אותן לקניות, אבל לשאוב את הבית בהחלט אפשר. 

יעידו אנשים שעבדו איתי בעבר שקשה לי להאציל סמכויות, אבל אם לא על הבנות שלי, על מי עוד אני יכולה לסמוך? הרי זה גם הבית שלהן, והן רוצות לשמור עליו. הן גם מבינות שכולנו צריכים להשתתף בתחזוקה שלו. כל אחד לפי היכולת ומידת האחריות שלו, אז איזה שיעור נהדר אני נותנת להן עכשיו כשאני מפעילה את מתודת האאוטסורסינג החדשה שלי! צריך לחשוב איך אפשר לשכלל את זה, אולי לבנות מסלול קידום ועתודה ניהולית? הערב היא מתחילה בארוחת ערב קלילה, השלב הבא יהיה ארוחת צהריים ואחריה אולי כבר תכנון תפריט שבועי? 

"תנחשי מי מכינה את לביבות הגבינה שלך לארוחת ערב היום?", שלחתי הודעה בנייד לאמא שלי.

חלצתי נעליים והתיישבתי לי בנחת על הספה בסלון, כששמעתי צעקה מהמטבח – "אמא!! איפה יש מטאטא? הכל בסדר, אל תדאגי! אני מנקה, פשוט נשפך לי חלק מהסוכר על הרצפה!"

לטובת כל המותשים שבינינו, אני מצרפת מתכון פשוט וזריז שישביע את כולם – לביבות הגבינה המשפחתיות שלנו.

טוב, ת'אמת, אני מצרפת את זה כאן כדי שזה סופסוף יהיה כתוב במקום זמין גם לאחי…

THE STORYTELLHER | מיה הירש | מבשלת | אאוטסורסינג

לביבות הגבינה של סבתא מיכאלה

אצלנו הלביבות נעלמות בשניה, אז למשפחה של חמישה אני משלשת את הכמות של מה שיופיע כאן למטה.

גביע של גבינה לבנה (250 מ"ל)

5 כפות קמח לבן

5 כפות סוכר

1 שקית סוכר וניל

2 ביצים

מערבבים היטב את כל המרכיבים (הכי טוב עם מטרפה ידנית כדי למנוע גושים).

משמנים מחבת (אני מעדיפה להשתמש בתרסיס שמן, אמא שלי משתמשת בשמן קנולה – בגלל ההבדל בגישה לשמן, שלי יוצאים יותר "אפויים" כמו פנקייקיים, ושלה יוצאים יותר קריספיים וכהים בקצוות).

כשהמחבת חמה יוצקים כמות של כף מהתערובת לטיגון (ניתן לטגן בערך 5 לביבות במקביל).

מטגנים בערך דקה על צד אחד ואז הופכים לצד השני. מומלץ להפוך רק כשרואים שהחלק העליון לא נוזלי מידי וככה אין בלגן במחבת.

בתיאבון!

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

28 תגובות

  1. כיף לקרוא אותך, מוכשרת ברמות ובכל מצב רוח את גורמת לי לחייך.
    מצפה לסיפור הבא👍

  2. גאונה חחח היום היה סיפור דומה פה והגדולה חתכה סלט עם סכין אימתנית. אמרתי לה שתחליף סכין. מפה לשם גלגולי עיניים וחרחורים מתחת לשפם.
    מפה לשם צדקתי, בערב היא מראה לי שבקושי נשארה לה אצבע מחוברת לחלק אחר של האצבע….שונאת להיות האמא שצודקת.

    תודה על מתכון הלביבות, ינוסה על.ידי זאת עם החתך אצבע למרות שאמא שלה אמרה לה.

  3. סיפור משעשע וכתוב בצורה קולחת.
    אצלי הם מתנסים בבישול מגיל 9.
    מגיל 11 אפשר כבר לאכול מה שיוצא.
    הגדולה היום בי"ב, יודעת להכין ממש ארוחות. לאפייה היא נכנסה חזק והיא זו שמכינה עוגות ועוגיות שוות בבית.
    כיף להתפנק מדי פעם.

    הקטן, בכיתה ה, מתגאה בתוצריו האכילים.

    בנוסף הם מקפלים כביסה, שואבים מדי פעם, מנקים אבק ומטפלים בגינה.
    ממליצה לך להתקדם עם האאוטסורסינג.
    זה משתלם 😘

  4. כתוב נפלא… ושולח לתמונה נוסטלגית של שני דרדסים שרוחצים מלפפונים במטבח, אי שם בין גיל שנתיים לשלוש…

    1. יופי של סיפור!.
      בכלל אוהבת לקרוא אותך, ובהחלט הולכת לנסות את הלבבות… אני בשלב הזה שנהנה להכין לילד (24 כן) שנמצא בבית 😊

  5. סיפור נהדר מיה, תודה! כשהקטן גילה ענין במטבח, תפסתי את זה בשתי ידיים. הוא יהפוך פעם מישהי למאושרת :))
    לא רואה איך שורדים עכשיו בלי אאוטסורסינג.

  6. ראשית, אין מצב שמתכון כתוב בתומו של בלוג יעצור בעדי מלכתוב לך וואטסאפ מתגעגע אחת למספר חודשים ולדרוש בשלומך וב… מינון הגבינה לבנה / קמח / ביצים הנכון. טקסט בבלוג זה פשוט מרגיש לי כל כך פחות אישי מטקסט בוואטסאפ.
    שנית, אפרופו אאוטסורסינג, מפתיע אותי שלקח לך זמן כה רב להפעיל את החינוך המשובח שקיבלנו אנו. אולי בגלל שמרבית האאוטסורסינג אצלנו בבית מצא את דרכו אלי ועלי. ובכל זאת, קחי זיכרון שאני לא יודע אם שיתפתי אותך כבר או לא:
    באחד מסופי השבוע, לפני שנים רבות, אירחנו את השבט לעל האש מיובש וקיצי. שבת בבוקר, יום יפה, ההורים הקדימו בכמה שעות "כדי לא לאחר", האישה ואני עדיין זוג טרי נטול ילדים וחפץ חיים, ואת ושאר השבט מתוכננים להגיע בעוד מספר נצחים יפים. בזמן שהנשים טרחו על הבישולים (כלומר טלי שרפה משהו במטבח ואמא דיברה אליה מהצד), עלו הגברים לגג לסדר את פינת האירוח – כלומר אבא תפס זוית נוחה על הנדנדה ואני התחלתי לנקות, לפתוח שולחנות, לסחוב כיסאות, לפנות ברדק ובעיקר לעלות ולרדת במדרגות עשרים פעם בתהליך. מתישהו מצפונו העצל של זצלנו כנראה בכל זאת התעורר מנמנום הבוקר המאוחר שלו (מדהים אגב איך אצל אבא, המצפון נשאר בן טיפש עשרה טיפוסי – ישן עד הצהריים, מדבר מעט ובעיקר צפון היטב כל השנים), והוא כנראה הרגיש שגם הוא צריך לסייע במשהו. אני מניח שהרגיש שהדבר הנכון באותו רגע מיוזע ושטוף שמש על גגות תל אביב, היה לתרום לי פנינת חוכמה שאקח לי לחיים: "אתה רואה בן יקר?! זו הסיבה לעשות ילדים… הם היו שוטפים במקומך עם הצינור וגורפים את המים אחריהם. ואגב, רטוב עדיין בחריצים בין המרצפות, אולי כדאי שתעביר מגב" (שוב – ביננו. העברתי אותו כבר 100 פעם, כמו באמבטיה בילדותינו – אין לי מושג איך המגב אמור להוציא את המים מתוך החריצים הארורים הללו ולמה לעזאזל זה מפריע לו שהם נשארים לחים אחרי מקלחת, ואם כן, שיתקין וילון או דלת, או משהו… אבל אני גולש 🙂 ).
    בקיצור, אאוטסורסינג לילדים עובר אצלנו בדם מדורי דורות (אברהם "לך לסדר את המגירה" הירש, יחזקאל "תעביר את הממטרות", ועכשיו את…). ברוכה הבאה לשרשרת המסורת. ומזל טוב לבנותייך היקרות. ליבי ליבי.

    1. קודם כל, סיפור מורשת נהדר! תודה עליו 😂. כמובן שאבא יושב לי על הכתף ומעודד סינג'ור ילדות באופן קבוע, לא זכרתי אבל את המגירה גם של אופו. זה כבר פרייסלס. ובכל מקרה, המתכון שמור אצלי באופן קבוע בcopy בטלפון כדי שיהיה מוכן להישלח אליך בתשובה תמיד. היה לי ברור שלא תסתפק במקור אינטרנטי קבוע ;).

  7. סיפור מעולה!
    אני חיה על אאוטסורסינג ביתי.
    מפנים פה מדיח וגם ממלאים, תולים כביסה, מורידים כביסה ולפעמים אפילו מנגבים אבק!
    אם הם כבר פה, לפחות שיעשו משהו מועיל!

    1. כתוב מעולה! תודה מיה, ננסה לאמץ את השיטה יותר ויותר ובהתאם לגיל. כרגע עוברים אצלנו השתלמות מסאז'…

      1. תודה רבה מיכל! זאת מורשת חשובה להעביר לכל הקהילה שלך 🙂 חינוך לאאוטסורסינג ילדים מגיל צעיר. מתחילים במסאז' ומתקדמים ללהוריד את הזבל…

  8. סיפור נהדר! את כותבת מצויין. מרגישה כל כך הרבה פעמים שמסתובבות לנו בתוך הראש אותן מחשבות.
    גם אני חוטאת במחשבות על הבלגן שאצטרך לטפל ב לאחר מעשה,
    אבל הקול השני שבי אומר לי לשחרר,
    אז מידי פעם משחררת ומשלמת את המחיר (ניקיון המטבח גם באיזורים שהיא בכלל לא עבדה שם…….)
    הכי משמח זה לראות את המבט שלה אחרי שהצליחה ונהננו לאכול את מה שיצרה.
    שווה בהחלט!

    1. את מתכוונת למבט הזה שהיא לא מורידה ממך מהשניה שהכנסת את הביס לפה ועד שאמרת לה כמה הוא טעים? כי אם כן, אני מכירה אותו מצוין! 😂

  9. מה אני אגיד???? דורון בת 4 וחצי מתעקשת לאפות איתי כל דבר, אחרת היא נעלבת חח
    אז שיחררתי וואלה הילדה כבר יודעת לשבור ביצים ממש טוב
    השלב הבא להפריד חלמון וחלבון חחח
    תודה על המתכון אנסה אותו
    נשיקות!!!

  10. ענקית! קרעת אותי, נראה לי שאת תאומתי האבודה. חולקת איתך חרדות וקונטרול היסטרי.
    המתכון נראה מעולה ומועבר עוד הערב לאחראי ארוחת הערב היומי שלנו.. מחר בכל מקרה מנקים את הבית

    1. נהדר 🙂
      אם תשחררי טיפונת, תזכי לעוגיות שוות וטעימות (ע"ע הפוסט שלי). שמעתי שמתכון כבר הועבר לכיוונכם…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי