היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע. פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!" "איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?" "אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו". "לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!" "טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה" "מה? היא מתפרצת פעם בשנה?" "כן" "כל שנה?" "כן!" "איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

למה היא נכנסה והוא נשאר כאן? אולי הוא מחכה לעוד מישהו והיא כבר צריכה להיכנס לאחות. אבל למה הוא לא מלווה אותה? שייכנס איתה ויידאג לאחרים אחר כך. למה הוא מחכה? אני לא יודע, מאמי, מה זה משנה? איך את מרגישה? אני בסדר. זה מוזר. אני מרגישה ציר אבל הוא לא כואב.