הפעם הראשונה ששמעתי שהבת של שרה הנכה מתחתנת היתה במכולת של איציק הקמצן. מרגלית, מכניסה 3/ד' אמרה לו שהיא בטח הסתבכה כי לא ראינו אותה מסתובבת עם אף אחד ופתאום יש חתונה. אבל איציק, שכולם יודעים שהוא מאוהב בבת של שרה (אפילו אישתו תקווה), אמר לה שמה פתאום. הוא שמע שהבחור מהנדס מצרי מתל אביב, ושמגיע גם לה שיהיה לה קצת טוב. ומרגלית אמרה "בטח, בטח, מגיע לה שיהיה לה טוב לאומללה".

אנחנו קראנו לאומללה ״לילך היפה״, כי היא היתה הבחורה הכי יפה ברחוב שלנו. כל הבנים היו מאוהבים בה, וכל הילדות ניסו להתלבש כמוה, ובלב קיוו שגם היא תהיה נכה, כמו אמא שלה, כי זה לא פייר. רק אני לא.

פעם, כשחזרתי הביתה מכיתה א׳, הכלב של המשוגע מהבית הפינתי הצליח להשתחרר מהשרשרת שלו והתחיל לרדוף אחרי ולנבוח. רצתי כל כך מהר, שלא שמתי לב לאן אני רצה ונכנסתי לתוך שדה קוצים. רצתי ורצתי עד שלא שמעתי את הנביחות שלו יותר. 

כשעצרתי וראיתי איפה אני עומדת, לא ידעתי איך אני אצא בחזרה עם כל הקוצים האלה. במדרכה בצד של הרחוב שלנו ראיתי את אמיר, עופר ונאווה עומדים ומסתכלים עלי. את הכלב של המשוגע לא ראיתי בשום מקום. כל הרגליים שרפו לי מהשריטות של הקוצים אבל לא יכולתי לבכות כי ידעתי שאם אני בוכה, זה הסוף שלי ברחוב. עמדתי ככה איזה שתי דקות, מסתכלת עליהם מסתכלים עלי. מנסה לחשוב איך אני יוצאת משם עכשיו בלי להישרט עוד יותר. 

לילך היפה

ואז לילך עברה שם, היא חזרה מהמכולת של איציק הקמצן כי ראיתי שהיו לה שקיות עם חלב ולחם ועוד כמה דברים שלא הצלחתי לראות מרחוק כל כך. היא עצרה ליד נאווה. אמיר ועופר התחילו לשרוק ולהקפיץ חצץ מהכיסים שלהם באוויר, כמו שהם תמיד עושים כשהם מנסים להיראות גדולים יותר. לא שמעתי מה היא אמרה להם, אבל ראיתי שהיא הסתכלה עלי ואז שאלה אותם משהו. בהתחלה הם לא ענו לה, אבל אז היא אמרה עוד משהו והם רצו לכיוון של הפחים של מספר 10, איפה שכל הרחוב שם את הרהיטים הישנים שלהם בשביל האלטע זאכן או המשאית זבל. 

לילך צעקה לי שאני אחכה רגע, שתיכף הבנים יחזרו. והם באמת חזרו, הם החזיקו קרש ארוך שנראה כמו חלק מסכך של סוכה של אחד הבניינים. הם הניחו אותו על המדרכה ודחפו אותו דרך הקוצים לכיוון שלי. לילך שוב אמרה להם משהו, והם הלכו וחזרו עם תריס שבור. הם הלכו על הקרש לתוך השדה והניחו את התריס בסוף של הקרש. הם הלכו וחזרו ככה עוד פעמיים, כל פעם התקדמו עוד קצת אלי, עד שבסוף נוצר בשדה שביל צר וארוך של גרוטאות שהוביל מהמדרכה עד אלי ורמס את הקוצים בדרך. כשהם זרקו את החתיכה האחרונה שתהיה קרובה אלי מספיק הם רצו חזרה על השביל הזה עד ללילך, מזיעים ומחייכים. ראיתי שהיא הוציאה כמה מטבעות מהארנק שלה והם רצו משם לכיוון של המכולת. לילך אמרה משהו לנאווה, ורק אחרי שגם נאווה התרחקה, לילך עלתה על השביל של הגרוטאות והגיעה אליי לאמצע השדה. 

״כואב לך?״

״קצת״, שיקרתי, כי הרגליים שרפו לי כל כך, אבל לא רציתי לבכות מולה. 

״איך הגעת לפה?״ היא שאלה.

״ברחתי מהכלב של המשוגע מהבית הפינתי. הוא רדף אחרי ופחדתי שהוא ינשוך אותי״. 

״טפו! שייקברו! גם הכלב הזה וגם המשוגע! אני שונאת כלבים!״, היא אמרה, לקחה את הילקוט מהגב שלי והתחילה לחזור חזרה על השביל. 

הלכתי צעד אחד מאחוריה ועד שהגענו לבניין שלנו לא אמרנו יותר כלום. אבל כשהיא נתנה לי בחזרה את הילקוט והעזתי להסתכל לה בעיניים הבנתי מה שאבא תמיד אומר: ״בנאדם, לא חשוב כמה הוא יפה בחוץ, השאלה מה יש לו בפנים״. ומאז, אני כבר לא מקווה בלב שגם לילך היפה תהיה נכה כמו אמא שלה. 

לב של יהלומים

כשרצתי הביתה לספר לאמא שלילך מתחתנת, שמעתי אותה בטלפון מבטיחה להכין במיוחד את הקציצות דגים שלה. הבנתי שהיא כבר יודעת ובטח מדברת עם שרה. אמא מכינה את הקציצות דגים שלה רק בחתונות. כבר אין לה כח לעמוד ולטגן כל כך הרבה, אז היא שומרת את הכח הזה רק לאירועים מיוחדים, ולשרה. אצלנו בבית אסור לקרוא לשרה, שרה הנכה, כי אמא מתעצבנת ואבא אומר ש"בנאדם, זה לא חשוב על מה הוא יושב, השאלה מה יש לו בפנים" ושלשרה "יש בפנים לב של יהלומים!". אבא לא אוהב להגיד לב של זהב כי הוא חושב שעל יותר מידי אנשים אומרים שיש להם לב של זהב.

שמעון (הבעל של שרה הנכה אבל אף אחד כבר לא קורא לו ככה), עזב אותה ואת לילך כשלילך היתה בת שלוש. שמעתי את אמא מספרת פעם ליהודית, כשהיא רק עברה לשכונה, שהמנוול עזב אישה כל כך טובה וילדה כל כך יפה, וששרה, מרוב שהיה לה קשה לא מצליחה לעמוד יותר מאז. מרב עצב, הלב של שרה נשבר, וגם הרגליים שלה. אני לא יודעת אם בגלל זה אבא אומר שלשרה יש לב של יהלומים ולא לב יהלום, אבל כשאמא מדברת עליה ועל המנוול שעזב, אני תמיד מדמיינת את לב היהלום שלה נשבר ונהיה לב של מלא יהלומים קטנים.

אמא סיפרה ליהודית, שאחרי שהוא עזב, הרחוב התפצל לשניים. לאלה שדאגו לשרה וטיפלו בה ובילדה, ולאלה שמצא חן בעיניהם שגם לשרה הטובה עם הילדה היפה, לא הכל מתוק בחיים. אני נולדתי עשר שנים אחרי שהמנוול עזב, ואני לא מרגישה שהרחוב מפוצל. לפעמים מרגלית אוהבת לדבר על שרה או על לילך האומללה, כמו שהיא קוראת לה, אבל היא רק מדברת ולא נושכת, וחוץ ממנה, אף אחד לא מתפצל מהרחוב, אז זה לא ממש שיש שני צדדים.

וגם אם יש, אז בחתונות, כולם מתאחדים. 

החתונה

ביום של החתונה של הבת של שרה הנכה, אמא הרשתה לי להישאר בחדר כשהן הלבישו את לילך בשמלת כלה. אבל רק אם אני מבטיחה שאני לא מדברת ויושבת בצד. לילך היתה אפילו יותר יפה מבדרך כלל.

בפעם השניה שנפלו לי הסיכות לשיער שלה והתפזרו על הרצפה, אמא שלחה אותי למטה, לראות אם הכל כבר מסודר ואם יש משהו שאבא צריך שאני אעזור לו בו. 

אף פעם לא ראיתי את הרחוב שלנו נראה ככה. הפחים, שבדרך כלל עומדים על המדרכה מול הבניינים לא היו שם. אני לא יודעת לאן לקחו אותם. אבא ואיציק הקמצן תלו שרשראות של נורות בין עמודי החשמל בשני הצדדים של הרחוב, ובשלושה מקומות אפילו תלו שרשרת כזאת מעל לכביש. מרגלית, לבושה כבר בשמלה הירוקה שלה של האירועים, עמדה מול כניסה 2/ג' ובדקה שכל המפות שהשכנות האחרות הורידו לבנות מספיק וישרות באותו גובה בלמטה של השולחנות.

את אסף ויוני מהבניין החום שלחו להיות אחראים שהחתולים לא מתקרבים לאוכל על השולחנות, אז הם הסתובבו כמו שוטרים עם מקלות ביד ומרגלית צעקה עליהם שלא יפילו איזה בקבוק בטעות, כי איציק הקמצן לא יסכים להביא עוד מהמכולת (אבל אני ידעתי שהוא כבר הוסיף ארגז של קולה בלי לחייב את שרה, רק כי זאת החתונה של לילך). 

חתונה זה משהו חגיגי

תקווה של איציק סידרה פרחים בצנצנות ושמה על השולחנות בין הקערות של הסלט, למרות שמרגלית אמרה שזה ימשוך זבובים לאוכל. תקווה לא רוצה להיכנס לפה של מרגלית, אז היא רק אמרה לעצמה בשקט, ואני שמעתי, שפרחים זה חגיגי, וחתונה זה משהו חגיגי. חשבתי שאולי היא קצת יותר מתרגשת מכולנו, כי סופסוף לילך היפה מתחתנת ואולי איציק יפסיק כבר להסתכל עליה ככה.

כשהרב הגיע, אבא שלי שלח אותי לעמוד בצד עם שאר הילדים, כי אותו הזמינו להיות עד והוא היה צריך לחתום על הכתובה של לילך והמהנדס המצרי בלי שאני אשגע לו את השכל. ראיתי שלנאווה עשו שתי צמות ואפילו אמיר ועופר לבשו חולצות לבנות. הם חשבו שלא שמים לב, אבל כולם ראו שהם גם שמו ג'ל בשיער, לכבוד לילך היפה.

קודם שלחו את אבא שלי ואיציק לעזור לשרה לרדת למטה. הם דחפו אותה ישר למקום של החופה. אבל הרחוב עוד לא היה מוכן להתחיל את החתונה, אז מרגלית שלחה את אמיר להגיד לאמא שלי שלא ירדו עדיין. כשהוא ירד חזרה שמעתי אותו מספר לעופר שהוא ראה את איציק הקמצן מאיים על המהנדס מאחורי הבניין שלנו ושתקווה עמדה שם וצעקה על איציק שיעזוב אותו בשקט. לא האמנתי לו, כי אמיר תמיד ממציא סיפורים, אבל כשלא ראיתי לא את איציק ולא את תקווה או המהנדס ברחוב הייתי חייבת ללכת לראות אם מה שהוא אומר נכון.

שרה, שכולם שכחו שהשאירו אותה ככה עם הכיסא במקום של החופה קראה לי שאביא לה כוס מים, אבל עשיתי את עצמי לא שומעת ורצתי למאחורי הבניין. כשהגעתי לשם, ראיתי את איציק מרים את המהנדס מהז'קט כמו שעושים בסרטים. טוב, לא ממש מרים, אבל מחזיק אותו ככה קרוב לצוואר וצמוד לקיר. ותקווה, כבר לא צועקת עליו, אלא רק מסתכלת עליהם והדמעות שלה מורחות לה את האיפור מהצדדים של העיניים.

"סיגל!" היא קראה לי. למרות שניסיתי להתחבא מאחורי הקיר, כנראה שהיא שמעה אותי מגיעה וזיהתה שזאת אני.

איציק שמע אותה קוראת לי ושיחרר את המהנדס שמילמל לעצמו "משוגע!" והלך משם מהר חזרה לכיוון של הרחוב.

איציק התעלם ממני והסתובב לתקווה. 

"מה את בוכה, תקווה? את לא יודעת שאת האישה של החיים שלי? אה?"

תקווה לא ענתה ורק הנהנה עם הראש.

"אבל מישהו צריך לדאוג גם ללילך ולשרה מאז שהמנוול עזב, לא? הן צריכות גבר שישמור עליהן".

"כן, בטח איציק, אתה צודק", היא לחשה, אבל ראיתי שהיא התרחקה כשניסה לשים את היד על הכתף שלה, והלכה מהר יותר חזרה לרחוב.

עשר דקות אחר כך, כבר שלחו את אמיר שוב לאמא שלי להגיד לה לרדת. מרגלית, שראתה שהמהנדס חזר, יישרה לו את הצווארון ושלחה אותו לעמוד בחופה ולחכות ליד שרה. תקווה חזרה לבדוק שכל הפרחים מסודרים יפה על השולחנות, למרות שלא היה מה לסדר שם יותר ואיציק נשען על פנס הרחוב ולא הפסיק להסתכל על המהנדס.

ישמח חתני

ואז, לילך היפה ירדה. אמא שלי עוד סידרה לה מאחורה את השמלה ושמרה שההינומה לא תצא לה מהשיער כשכולם ברחוב הסתובבו והסתכלו עליה.

כשהמהנדס יצא לקרוא לה מהחופה, לכולם כבר היו דמעות בעיניים, אפילו למרגלית. השכנות התחילו לשיר את "ישמח חתני", הבנים הפסיקו להסתכל על לילך והתחילו להסתכל על המהנדס ולנסות ללכת כמוהו. הבנות כבר לא קיוו שלילך תהיה נכה כמו אמא שלה ורק התחרו במי דומה לה יותר.

הגברים, שחלק מהם התחילו לשתות מהיין של הביוקר מוקדם יותר, סיפרו בדיחות של מבוגרים אחד לשני בלחישות לא מספיק שקטות. ורק איציק עמד בצד בשקט, מסתכל על לילך הולכת לחופה. הסתכלתי עליו טוב טוב אבל לא הצלחתי להחליט אם הוא מחייך או בוכה.

הקציצות דגים של אמא שלי נגמרו ראשונות, כרגיל, אבל היה כל כך הרבה אוכל ועוגות ועוגיות שכולם הרגישו מתפוצצים ועדיין המשיכו לרקוד ולשיר.

זה היה הערב הכי שמח ברחוב שלנו. היו מאז עוד אירועים, אבל שמחה כמו ביום שהבת של שרה הנכה התחתנה, לא היתה.