THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | SAY YOUR GOODBYES

SAY YOUR GOODBYES

“You need to say your goodbyes now”. 

אני שומעת את האיש לידי מעביר משקל בין הרגליים, מנסה לסרב בשקט שלו. אני לא מעזה להישיר אליו מבט, מסתכלת רק עליה. החדר חשוך ואנחנו עומדים משני הצדדים של המיטה. אני שומעת את ההנחייה שהוא קיבל. אני את שלי כבר אמרתי כשזה עוד נשמע כהצעה, אבל האיש שלי לא מסכים. הרופא לא משחרר, עומד ולא זז משם. ברגע הזה הנחישות האמריקאית והקור בחדר כבר לא ממש משאירים ברירות.

אני רואה אותו רוכן אליה, מנשק על המצח, לא אומר מילה.

היא בכלל עדיין בסלקל שלה, בדיוק כמו שהיתה בשש השעות האחרונות. הוצאנו אותה ככה מהאוטו וחוץ מבבדיקות ובסריקות, לא באמת היה איפה להניח אותה אז החזרנו אותה כל פעם אל הסלקל. אני לא יודעת למה בעצם היא לא היתה עלי במנשא. זכרתי לקחת אותו איתי? אולי לא. הרי לא עברתי בבית בכלל, נסענו ישר מהמרפאה לאסוף את הגדולות מבית הספר, הן ירדו מהאוטו בבית אבל אני אפילו לא נכנסתי, המשכתי משם ישר עם האיש לחדר המיון.

הגדולות אכלו ארוחת ערב? אני מקווה שאמא שלו זכרה להאכיל אותן. אם לא היא, אז לפחות אחיו שם. הוא יודע לשמור על השגרה שלהן. טוב, הן בטח חוגגות את הביקור של הסבים ופחות חושבות עלינו או למה אנחנו לא שם. מה השעה בעצם? הן אמורות להיות ישנות כבר מזמן. בארץ זה כבר שש וחצי בבוקר. אולי כדאי לשלוח הודעה. לא, עדיין לא. זה מוקדם מידי.

סלקל ריק

נכנס לחדר בחור צעיר, אני לא מזהה אותו מהמיון. הרופא מסמן לו להוציא אותה מהסלקל ולקחת אותה בידיים. הוא מסתבך עם השמיכה שלה והרצועות של הסלקל. היד שלה נתפסת בין הרצועה לפלסטיק שחיברו אליה כדי שהעירוי לא יצא לה מהוריד. אני עומדת ומסתכלת. לא יודעת מה עושים בסיטואציה כזאת. להוציא אותה בעצמי? למסור לו אותה מהידיים שלי? למזלי הרופא מתעשת בעצמו. מזיז את הצעיר הצידה, בעדינות שלא ראינו אצלו עד לרגע הזה, הוא פותח את השמיכה שעטפה אותה, מוציא יד אחת מתוך רצועת הסלקל ואז את היד השניה, עוטף מחדש בשמיכה ומרים אותה ברכות אל הכתף שלו. שניהם מסתובבים עם הגב אלינו ויוצאים מהחדר. אנחנו עדיין עומדים שם, עם סלקל ריק, בחדר חשוך וקר, צריכים לצאת מהדלת השניה.

האיש שלי לוקח את הסלקל ביד אחת, ומניח את היד השניה שלו על הכתף שלי. אני מרגישה שהיא קרה, והקור הזה מעביר בי צמרמורת. 

"בואי. בואי נחכה בחדר ההמתנה".

אני מסתנוורת מהאור החזק במסדרונות ברגע שיצאנו מהחדר. מזל שהוא כאן. שהוא איתי. אני לא יודעת לאן הולכים בכלל במבוך המקושקש הזה. כל הקירות מאויירים בצבעי אדום, כחול, צהוב. אלה צבעים שמתאימים לילדים, אבל אם חושבים על זה באמת, אלה הצבעים של הלוגו שלהם. כמו בכל מקום טוב באמריקה, המיתוג יהיה פה עד הסוף. האיש שלי מכוון אותי קומה אחת למטה. עוברים בין מסדרונות של מחלקות אישפוז, דלתות גדולות עם חלונות נפתחות בפנינו, והכל שקט. זה אמצע הלילה. אף אחד לא מסתובב פה עכשיו. אין רופאים או אחיות שמתרוצצים בין החדרים, אין משפחות שבאות לבקר, כל אנשי האדמיניסטרציה כבר מזמן הלכו הביתה ואפילו המנקים סיימו להכין את המקום לקראת מחר. 

המתנה

בחדר ההמתנה הגדול יש תריס מוגף והאיש שלי אומר ששם בדרך כלל יש קפיטריה קטנה. האנשים שממתינים בלילה כנראה לא צריכים לאכול. אבל יש בכלל מישהו שבאמת יכול לאכול בחדר הזה, גם אם הוא ממתין של הבוקר?

"יש מכונת חטיפים במסדרון. אולי כדאי שאני אקנה לך משהו לאכול? לא אכלת בעצם מאז ארוחת הצהריים, לא?"

"אני לא מסוגלת להכניס שום דבר לפה". אני מבינה שאלה המילים הראשונות שאמרתי מאז שדיברתי אליה.

"אני צריכה ללכת לשירותים. אתה יודע איפה יש פה שירותים?"

"כן, מעבר לדלת הזכוכית כאן, תפני שמאלה ובסוף המסדרון זה יהיה בצד ימין".

"למה זה כל כך רחוק? איך אני אדע לאן לחזור? תבוא לקרוא לי אם הם יגיעו. או אם אתה רואה שאני לא חוזרת כי לא מצאתי את הדרך חזרה".

אני מנקה את האסלה למרות שברור שאף אחד לא נכנס לכאן מאז המנקה, הריח של סבון הרצפה הלימוני הזה חוצה יבשות כנראה. אני מוסיפה מעל גם את כיסוי האסלות החד פעמי שהמתקן בצד התא מציע לי. אין לי כוחות לעמוד בכריעה, אני חייבת לשבת קצת. אני שמה לב שדווקא תא השירותים אפור ובלי צבע נוסף, אולי גם הם הבינו שיש מקומות שהאדם צריך בהם מנוחה שלמה ואמיתית.

לא יוצא לי כלום. אפילו לא דמעות. אבל אני ממשיכה לשבת. מנסה לנשום עמוק. למה אני לא בוכה? אני אוהבת אותה, נכון? אני אוהבת אותה מאוד. אם זאת היתה אחותה הגדולה הייתי נשברת פה לחתיכות, אז איך זה יכול להיות? אני יודעת שאני מפחדת, זה ברור. אבל למה נראה לי שאני צריכה לפחד יותר? היא כבר בת שבעה שבועות, מתוקה כל כך, יונקת נהדר, כל ההורמונים שלי מתפקדים כמו שצריך, אז למה אני מרגישה שהפחד חיצוני לי? בגיל שבעה שבועות קל יותר להיפרד?

אני חושבת על ההורים האלה שמאבדים ילד ועל אלה שמנחמים אותם ואומרים, ״לפחות הוא עוד היה קטן״, או ״יהיו לכם עוד״. תמיד חשבתי שאלה משפטי הניחומים הכי מטומטמים שבנאדם יכול להוציא מהפה שלו. אבל אולי יש בהם משהו? הרי אנחנו כמעט ולא מכירים אותה או את האופי שלה, עוד לא צברנו חוויות משותפות. מה כבר היא הספיקה לעשות איתנו? ללכת לראות את דיסני על הקרח ולישון במשך כל ההופעה? להיות תקועה במנשא כשהגדולות דפקו על דלתות זרים וקיבלו ממתקים בהאלווין? אפילו את סבא וסבתא שלה היא לא פגשה עד היום בבוקר.  

אני צריכה לחזור כבר לחדר המתנה, הם אמרו שזה ניתוח קצר. אני צריכה להיות שם. אמא שלה צריכה להיות שם כשהמנתחים באים להגיד שזה נגמר.

יש לנו מזל

אני שוטפת ידיים, למרות שלא עשיתי כלום, ורצה חזרה לחדר ההמתנה. שומעים את הצעדים שלי בקול במסדרון. מבעד לדלת הזכוכית אני רואה את האיש שלי על כיסא נמוך בוהה בטלוויזיה שתלויה על הקיר. אותה הם דווקא הקפידו להשאיר דולקת, לממתינים של הלילה. הוא בוהה בפרסומת למגבונים לחים, לא השקיעו בכבלים לממתינים. אבל לפחות זכרתי את הדרך חזרה. 

"הם היו פה? אמרו משהו?"

"לא, עברה רק רבע שעה. אף אחד עוד לא הגיע".

אני מתיישבת על כורסה לידו. מנסה להרגיש קרובה.

"אני מפחדת"

"אני יודע. גם אני. אבל קראתי קצת, המנתח הזה הוא באמת האיש ליפול עליו במקרים כאלה. יש לו ניסיון גם עם תינוקות בגיל שלה. זה נדיר, אבל מזל שבאמת נפלנו עליו.

אם היינו בעין כרם, היא היתה נשארת להשגחה בלילה. אף אחד לא היה אפילו מסתכל לה בגרון בגיל כזה. ובטח שלא לדבר על סיטי או להקפיץ כונן מהבית באחת בלילה".

אני לא יודעת אם זה משהו לשמוח עליו. כנראה שכן. בצד השני של העולם לפחות יודעים לטפל בה כמו שצריך. יש לנו מזל. נפלנו על מנתח טוב. וכל הצבעים על הקירות במסדרונות כנראה עוזרים גם לזה שיהיה סיטי זמין בתשע בערב לתינוקת שהגיעה רק כמה שעות קודם לכן למיון.

"אתה חושב שזאת הדרך שלה לוודא שהיא סופסוף תקבל את תשומת הלב שלנו? חשבתי על זה קצת בשירותים. היא ילדה שלישית. נולדה, שמחנו, הילדות התרגשו. אבל אז זהו, מיד חוזרים לשגרה, והשגרה סובבת סביב האחיות שלה, לא סביבה. אתה חושב שהיא מצאה דרך לשים את עצמה במרכז ולפנות אותנו מכל שאר העניינים".

"חתיכת דרך. הגזימה קצת, את לא חושבת?"

"בטוח. ילדה אקסטרים". חייכתי, ואהבתי אותה קצת יותר.

עשרים דקות מאוחר יותר וכבר לא יכולתי לראות את התבנית של השטיח מקיר לקיר הזה. הלכתי לצד אחד של החדר דורכת רק בתוך העיגולים האפורים, ואז חזרתי על האצבעות עם הריבועים האדומים. למרות שהמזגן דלק כל הזמן והיינו היחידים בחדר, האוויר היה מחניק ופתאום ריח כל הרגליים שדרכו פה לפניי על השטיח עלה. הרגשתי טעם חמצמץ עולה בגרון ורק רציתי לברוח כבר מקירות הזכוכית האלה.

המנתח נכנס לחדר, נראה רגוע ובטוח בעצמו. הניתוח עבר בשלום. היא בסדר. הוא הצליח להיכנס דרך הגרון ולנקז את הכל, אז אין צלקות והכל טוב. נוכל לראות אותה עוד כמה דקות, כשהיא תיכנס לחדר שלה בטיפול נמרץ, אבל היא תישאר מורדמת עד לפחות מחר בבוקר, ליתר ביטחון. כשהיא תתעורר כבר תוכל לינוק שוב ולא צפויות עוד בעיות בהתאוששות. רק עכשיו אני שמה לב לגודש שלי. מתי הנקתי אותה בפעם האחרונה?

המנתח עוזב ואנחנו עם הסלקל הריק רצים לקומת הטיפול הנמרץ. צריך להשיג גם משאבה, שלא אתפוצץ. שיהיה לה את החלב שלי כשתתעורר. הגענו למחלקה לפניה, ובאמריקה, כמו באמריקה, החדר שלה כבר חיכה לנו מוכן. חדר ענק, מרושת מחשבים ומכונות מצפצפות, עם ספה שנפתחת למיטה זוגית בשבילנו. שתי דקות אחר כך, הדלת של החדר נפתחת ושני סניטרים דוחפים פנימה מיטה ענקית עם תינוקת קטנטנה שתופסת רק את החלק העליון של מיטת בית החולים, החלק שחולים מבוגרים יכולים להרים אם הם רוצים להתיישב במיטה. מלאכית יפיפייה, ורודה, מכוסה בחיתול בד של בית החולים, קשורה למיטה. צינור הנשמה יוצא מהגרון שלה ומודבק בפלסטר לבן לפנים הקטנות, מוניטור קשור סביב כף הרגל שלה וקבוצה של צינורות גדולים שנראים כמו חלק ממשאבה קשורים למיטה, לכל מקרה שלא יבוא. היא ישנה בשקט, בפעם הראשונה מזה שבועיים שלא הצלחתי לשמוע את הנשימות הכבדות שלה. הסתכלתי עליה, וראיתי את התינוקת הכי יפה שראיתי בחיי.

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

21 תגובות

  1. אמאל'ה, איזה לחץ… מרגש ומשמח. מקווה שהדרמה הזו הייתה לחלוטין חד פעמית, והיא מקבלת מספיק תשומי 😊

    1. לחץ בלתי נתפס בכלל. אמנם זאת באמת היתה דרמה חד פעמית (תודה לאל) אבל הגברת נשארה כמו מישהי שכל העולם הוא הבמה שלה ❤️.

  2. ממליצה להוסיף הערת אזהרה בתחילת הסיפור, שצריך לשאוף נשימה עמוקה – כי תוך כדי קריאה לא נשמתי… ❤
    משובח ומרטיט כרגיל.

  3. את יודעת לתת נוק-אאוט רציני, לקח לי כמה דקות לחזור לנשום.
    ורק שתדעי לך שילדים דנותנים כניסה תיאטרלית הם בהחלט מיוחדים.
    סיפורת יפהפה , כרגיל
    🙏❤

  4. מיה,
    ליבי החסיר פעימה.
    זה הסיוט הכי גדול של כל הוקרה.
    שמחה שהסתיים בשלום.
    היטבת לתאר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי