THE STORYTELLHER מיה הירש | בלוג | שדרות טרכטנברג

שדרות טרכטנברג

היא שונאת את המקום הזה. לא מבינה איך, למרות שנשבעה לעצמה שלא תחזור לשם לעולם, היא מוצאת את עצמה שוב הולכת לאורך המסדרונות האלה שמעבירים בה צמרמורת. מסדרונות שמובילים למסדרונות אחרים, לבירינט של ניאונים ורצפות חלקות.

הם הולכים יחד אבל לא מדברים. היא חושבת שהוא בטח מבין שהיא מנסה לדחוק את תחושת הבחילה שעולה לה בגרון, אבל אז מבינה שהוא בעצם בחששות שלו, לא בשלה.

היא נאבקת בזכרונות ששולחים אותה לזמן אחר. פלאשבקים קוראים לזה? היא לא בטוחה שמה שעובר עליה עכשיו זה אותו הדבר.

אולם קבלה. הוא מוציא פתק מהמכונה. 538. לפי המסך יש עוד די הרבה אנשים לפניהם והתור שלהם נקבע לעוד חמש דקות. לא נראה שהמזכירות ממהרות, ונדמה שהממתינים סביבם כבר התיייאשו בעצמם.

אחות במדים כחולים מגיעה וקוראת בקול בשמו. "כן, אנחנו כאן!", הם עומדים על הרגליים.

"כבר נרשמתם בקבלה?"

"לא, יש עדיין חמישה אנשים לפנינו", היא עונה במקומו.

"אז בואו", היא מסמנת להם להתקרב למזכירה ונכנסת אליה מהצד השני של החלון. "כשאת מסיימת כאן, תפתחי לאדון הזה תיק בבקשה", היא אומרת ומתרחקת חזרה למקום ממנו הופיעה שתי דקות קודם. "כשאתם מוכנים תיכנסו ימינה עד הסוף במסדרון", היא צועקת אליהם מעבר לגבה ונעלמת.

עם התיק בידם הם פונים ימינה ונכנסים דרך דלתות חשמליות גדולות.

"את אישתו?" אחות בחלוק לבן שואלת מיד.

"כן!" היא עונה בקול קצת יותר מידי גבוה.

"אז את מחכה בחוץ. שלום"

"איפה? במסדרון?"

"כן, יש שם כיסאות. אסור לך להיות פה עכשיו".

המומים מהפרידה הלא צפויה הם עומדים שם, מסתכלים אחד על השני. הציבוריות של הפרידה הזאת לא באמת מאפשרת להם רגשנות, והעיניים הדוחקות בה לצאת החוצה חסרות סבלנות. הם ממלמלים "ביי" גמלוני והיא יוצאת לחכות במסדרון. 

"יאללה אבא, מה אתה אומר? שנצא לסיבוב דאווין במסדרון למטה? אם תלך כמה צעדים לבד, אני אפנק אותך בגלידה באולם הכניסה".

אבא

במחלקה שנמצאת שלוש קומות מעליה, הרגו את אבא שלה. היא לא מצליחה למצוא את הדרך במבוך הזה ומתבלבלת כל פעם מחדש במסדרונות, אבל את הכניסה למחלקה שלו, עם הריח של חומרי חיטוי מעורב בריח השתן התלוי בשקיות, את המסלול לחדר שלו ואת המיטה ליד החלון היא לא יכולה לשכוח. גם שם התייחסו אליה בזלזול ודחקו אותה החוצה.

היא לא מוכנה לתת למחשבות שלה לרוץ להקבלות מסוכנות. היא שונאת את המקום הזה. שונאת ומפחדת. אבל קודם זה היה אבא. עכשיו זה האיש שלה. 

"תראו אותו!", היא כתבה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, מתחת לתמונה שצילמה מהגב את אביה, לבוש בפיג'מה כחולה, נתמך בעמוד של מכשיר מצפצף, הולך במסדרון, "אבא קורע את שדרות טרכטנברג!". מתגאה על המאמץ שהוא מפגין, על ההתקדמות בתהליך השיקום.

היא בודקת את השעה ומבינה שלא שאלה כמה זמן הפרוצדורה אמורה להימשך, או אם יקראו לה לשבת לידו בהתאוששות. היא אוהבת להיות שם כשהוא מתחיל להתעורר אבל חומרי ההרדמה עוד לא לגמרי מתפוגגים. בכל פעם זה מוציא ממנו הפתעה אחרת. איך פעם, לפני כמעט עשר שנים, כשפתח את העיניים אחרי עוד בדיקה בהרדמה, אמר לה "בדיוק מה שרציתי לראות כשאני מתעורר". זה היה המשפט הרומנטי ביותר שאי פעם אמר לה.

"אל תדאג, אבא, בטח סופסוף הגיעו התוצאות של הבדיקה והרופא רוצה לדבר איתנו", היא ניסתה להרגיע אותו ואותה בקול, אחרי שענתה לשיחה בהולה מהאחות שקוראת להם לחזור מיד לחדר במחלקה.

התאוששות

היא לא מוכנה לתת לו להתעורר לבד. היא פותחת שוב את הדלתות החשמליות ומקווה שהמזכירה בפנים תהיה נעימה יותר מהאחות.

"רציתי רק לדעת אם תקראו לי כשהוא יוצא מהחדר או רק אחרי שהוא מתעורר".

"נקרא לך להתאוששות".

"ואת יודעת אולי כמה זמן הפרוצדורה נמשכת? אני פשוט לא יודעת מתי לצפות לקריאה".

"על מי את מדברת?" האחות האחראית חזרה להתערב בשיחה. בקול רועד היא ענתה לה את שמו.

"אין לי פה מישהו כזה", גערה בה האחות בעודה מדפדפת בין תיקים על השולחן שלה.

מאחור היא שמעה מישהו קורא בשם שלה. זה האיש שלה. הוא כאן והוא קורא לה. היא לא מצליחה להבין מאיפה הקול הזה מגיע. היא מתחילה לחשוב שאולי לא הכניסו אותו בכלל עדיין והוא ישב פה כל הזמן הזה וחיכה לבד.

"אבל אני שומעת אותו קורא לי. מה זאת אומרת אין לך פה מישהו כזה?"

"אני כאן!" הוא קרא לה שוב בקול חזק יותר והיא הצליחה למצוא אותו שוכב על מיטה מאחוריה.

"הוא כאן! את רואה? הוא כאן!", היא לא הצליחה לשחרר את האחות שאיבדה לה את האיש וניסתה גם לגעור בה וגם להרגיע את עצמה באותה קביעה מהוססת.

"אין לך מה לפחד אבא, החלק המפחיד כבר מאחורינו, זה הם שהתעוררו מאוחר ופתאום נצמדים לפרוטוקול. אתה לא באמת צריך בלון חמצן. עד עכשיו הם התעלמו מקוצר הנשימה שלך והוא לא הפחיד אותם, אז אין לך סיבה לפחד עכשיו". היא לא היתה רגילה להיות איתו בצד הזה של היחסים, המרגיע, השומר. היא לא ידעה אם היא עשתה עבודה טובה או שרק קישקשה לו בראש כשהוא אמר לה שהוא מפחד, בעודם מובלים בבהילות על ידי הרופא התורן לצילום ה-CT.

תה

"אפשר אולי כוס תה? לא נתנו לו עדיין לשתות כלום מאז שהוא התעורר"

"מה פתאום? הוא עולה לאשפוז!".

"בסדר, אישפוז, אבל איך זה קשור לתה?" 

"הוא לא מקבל כלום עד שהוא עולה למחלקה".

"ומתי זה יהיה?"

"כשתהיה לו מיטה"

היא הרגישה שדו קרב השאלות חסרות המענה הזה יכול להימשך שעות, אבל אז היא ראתה את האחות שהאיש שלה אמר שהיא נחמדה, זאת מחדר הקבלה, והחליטה לשנות כיוון.

"תגידי, אפשר אולי לתת לו תה בינתיים? הוא בצום משבע בערב אתמול".

"לא, הוא לא יכול לאכול או לשתות עדיין. שלוש שעות אחרי הפרוצדורה. ואחר כך, רק דברים רכים וקרים היום. אבל תדעי לך שהוא היה ילד מאוד טוב היום! כל הכבוד לו!". ההקטנה הילדותית של האיש שלה לא הפריעה לה אפילו, סופסוף התייחסות אנושית ממישהו, סופסוף תשובה. היא הסתובבה אליו בגאווה.

"שמעת? היית ילד טוב! זה כנראה אומר שהפרוצדורה הצליחה, לא?", היא שמעה את עצמה נתפסת לטון הילדותי והבינה שבעצם אין לה מושג.

"אז זה אומר שהפרוצדורה עברה בשלום? הצלחתם?" היא קראה שוב אל האחות שעברה בינתיים למטופל מעבר לוילון. 

את היום ההוא עם אבא שלה היא סיימה בטיפול נמרץ לב. עם האיש שלה, אחרי עוד כמה שעות של טרטור וחוסר התייחסות, בבית. מבטיחה שוב לעצמה ולו, שלשם לא חוזרים יותר. היא לא מוכנה לסכן יותר גברים שלה במסדרונות האלה.

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

16 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי