THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.

פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה. בשבועות האחרונים, הן התחילו להביא את הקפה מהבית. אבל שמחה לא נעלבת, היא מבינה אותן. שמחה אומרת, שהכי חשוב שהן חזרו להיפגש, זה לא משנה מי מכינה את הקפה. 

כבר שלושים שנה שהן ככה, מאז שעדינה עברה לרחוב ושמחה ראתה אותה עם הכפכפים וישר ידעה שהיא תאהב אותה. בוקר אחד, עדינה יצאה לזרוק את הזבל, עדיין עם הבגדים של הספונג'ה, ושמחה, שבדיוק הכינה לעצמה את הקפה השני של היום ויצאה לחצר, ראתה אותה והציעה לה להצטרף. שמחה תמיד שותה את הקפה השני בחצר, גם אם יורד גשם. "זה בריא לנשום את האויר של הבוקר", היא אומרת, "אפילו שלפעמים כבר מהבוקר כל כך חם שאפשר לשתות האויר במקום את הקפה".

עדינה לא אוהבת שרואים אותה עם הכפכפים של הספונג'ה, אז הן קבעו למחרת, כששתיהן יהיו מסודרות כמו שצריך. שמחה לא מבשלת אפילו בלי איפור. היא אומרת שככה אמא שלה לימדה אותה: ״אישה קמה בבוקר, קודם כל היא מתקלחת, אחר כך מתאפרת, ורק אז ממשיכה. עכשיו רק אודם אני לא שמה. כי מה החכמה? הוא ישר נמרח וגם ככה לא רואים אותו. אבל אם אני בבית, אז גם עם אודם, בשביל אהרון״. 

לקפה של המסודרות, שמחה הזמינה גם את ירדנה ודליה. קבלת פנים. וככה זה התחיל.

המסודרות

כמה דברים הן עברו ביחד: צבא של הילדים, חתונות, נכדים שנולדו (ירדנה היתה הראשונה שהפכה לסבתא, ובגלל זה, מאז, שמחה קוראת לה סבתא'לה כשירדנה מתלוננת על איזה כאב בגב או ברגליים. למרות ששמחה יותר מבוגרת ממנה. אבל הגיל לא חשוב, זה הסטטוס שמשנה). בכל פעם ששמחה ואהרון טסים לילדים, עדינה אחראית להשקות את הגינה וירדנה אוספת את הדואר, שהגנבים לא ייראו שאין מישהו בבית. דליה, שאף פעם לא קיבלה תפקיד רשמי בנסיעות האלה, החליטה שהיא אחראית להכין לשמחה ולאהרון עוגה שתהיה להם כשהם חוזרים. אבל שמחה לא אוהבת מתוק ושומרת על הדיאטה של אהרון, אז אנחנו מקבלים את העוגה הזאת בכל פעם. רק אסור לנו להגיד כלום לדליה. שמחה אומרת שככה היא מרגישה שהיא עושה משהו טוב בשביל חברה, וזה לא יפה להעליב אותה. 

אין לי חצר. אבל יש לי פינה, על המדרגות החיצוניות של הבית, שאני אוהבת לשבת עליה ולשתות את התה שלי בשקט. כששמחה רואה אותי מהחלון של המטבח שלה, היא בדרך כלל יוצאת להצטרף אלי. היא בחצר שלה, ואני על המדרגה שלי. בחודשים האחרונים אפילו יותר מהרגיל. בעצם, היא ממש מקפידה על זה מאז ערב פסח, כשירדנו עם הבנות בשמלות החג שלהן לאחל חג שמח. ולמרות שעמדנו בחוץ, הצלחתי לראות את שולחן החג ערוך לשני אנשים בלבד.

״היינו אמורים להיות עכשיו באמריקה״, היא אמרה בחצי חיוך, ״אבל מה לעשות? שם יותר גרוע אפילו. הכי טוב להיות בבית שלנו בזמן כזה. ראית את הפרחים היפים שהילדים שלחו לנו?״. 

״ראיתי, שמחה, יפים מאוד!״.

גם את הדמעות שהצטברו בעיניים שלה ברגע ההוא ראיתי. 

"למה את לא קוטפת מהבזיליקום שלי? את לא אוהבת? את לא שמה ברוטב של הפסטה?".

"אני אף פעם לא זוכרת שיש לך גם בזיליקום. אני אקטוף, אל תדאגי!".

"יופי, יופי, אל תתביישי. את אוהבת שיבה? בתה שלך? את אוהבת להוסיף שיבה? את יודעת שאנחנו בקיץ שותים נענע בתה, אבל בחורף רק שיבה?".

"אני לא אוהבת שיבה, אבל תודה. ואני שותה חליטה, שמחה, לא צריך להוסיף לה שום דבר", אני אומרת.

הפגישה של המסודרות

אני אוהבת את שיחות המדרגה-חצר שלי עם שמחה. אבל יותר מהן, אני אוהבת לשבת על מדרגה אחת גבוהה יותר, בזוית ששמחה לא יכולה לראות, ולהקשיב לה ולבנות בפגישות הבוקר שלהן. הן מספרות על הנכדים, ועל הביקור האחרון אצל הרופא. הן מתגעגעות יחד לטיולים שעשו עם הגברים, ולזמן ששמחה היתה מארחת חצי שכונה אצלה בחגים. רק על פוליטיקה הן לא מדברות. הן מצליחות להסביר אחת לשניה את כל החדשות, לצטט את הכתבים בכל המהדורות, אבל בלי להיכנס לדיונים פוליטיים. גם כשאהרון תולה את השלטים על הגדר לפני הבחירות, ושלום של עדינה לא מוכן לבקר בזמן הזה, הבנות לא אומרות כלום. בעולם שלהן אין פוליטיקה.

חודשיים שלמים שהן לא הגיעו לפגישות הבוקר שלהן. שמחה אומרת שזה הדבר הכי מסוכן בוירוס הזה. מידי פעם, ראו אחת את השניה מעבר לכביש, שאלו על הילדים והנכדים. "מה עשיתם בערב החג? אנחנו קיבלנו פרחים מאמריקה", "הכנתי הרבה מהדגים ששלום אוהב, אולי תבואי לקחת קצת בקופסה?", "סתם הולכת לסופר, לאן כבר יש לי להתלבש כל כך יפה?", "אולי בכל זאת תקפצי לקפה?", ״ראיתי שהיה חשוך אצלכם במוצ״ש״, "כן, את צודקת, הכי בטוח לא לקחת סיכונים". כשראיתי את עדינה עומדת עם הדגל השחור באחת ההפגנות, לא סיפרתי לשמחה, כדי לא לצער אותה יותר, אבל איכשהו, הרגשתי שהיא כבר יודעת בעצמה.

חודשיים שהן לא הגיעו. חודשיים של סגר, ופחד, והפגנות. חודשיים של פגישות מדרגה-חצר שלי ושל שמחה, אבל בלי אף פגישה של המסודרות. שמחה אומרת שלכל דבר יש מועד, ואם אסור עכשיו, יהיה מותר אחר כך. ואני חושבת שעדינה בטח אומרת, שחייבים עכשיו, כדי שלא יקרה אחר כך, ושעדיף להתרחק בתקופות כאלה. והן כל כך קרובות וכל כך רחוקות וכמה שאני מתגעגעת אליהן.

הכל בסדר ככה

ביום הראשון שהן הופיעו שוב בחצר, הייתי במטבח. זה היה דווקא ביום שלישי. חשבתי שזה האמצע שבין מוצ"ש ליום חמישי. שמעתי את שמחה צועקת לאהרון שישים מים בקומקום, ואותו מתעצבן והולך למחסן. אבל אז ירדנה קראה מיד שלא צריך, שהן באו עם קפה ורק רוצות לשבת שוב עם שמחה. הקפה לא חשוב. הכנתי לעצמי תה ויצאתי למדרגה הגבוהה. הן ישבו במרחק אחת מהשניה, כל אחת עם ספל מהבית שלה. שמחה שאלה אם הן רוצות עוגיות תמרים שהיא הכינה, אבל עדינה אמרה שלא צריך, ששמחה תשב, הכל בסדר ככה. רק צריך להיזהר. והן באמת נשמעו לי זהירות יותר.

"איזה כיף שהבנות חזרו להיפגש!", אמרתי לשמחה מאוחר יותר באותו היום.

"ראית מה זה? חברות טובות זה הכי חשוב לבריאות", היא ענתה בחיוך מהוסס.

שמחה אומרת שחברות טובות זה כל מה שאישה צריכה בחיים. יותר מבעל טוב, יותר מקריירה. שעם חברות אמיתיות, לא צריך את הטקסים, העיקר שיש עם מי לדבר ולצחוק.

שמחה אומרת, אבל אני רואה את העוגה שהכינה והשאירה על השולחן בסלון, למקרה שבכל זאת יתחשק למישהי משהו מתוק, ואיך היא דואגת להכניס את "ישראל היום" של אהרון, שלא יישאר גלוי בחצר. וגם את הקמט בזוית של הפה שמעמיק בכל חודש שעובר ובו עדיין לא ראתה את הנכדים באמריקה. אני רואה את הרגליים שפחות יציבות עם כל בריכה שלא שחתה מאז מרץ האחרון ואת האדום הבוהק של ציפורניה, שיוצא עכשיו מהקווים כי היא לא מעזה יותר ללכת למכון בשביל מניקור. וגם את הצחוק שלה, של שמחה ושל המסודרות, לא שמעתי כבר מזמן.

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

16 תגובות

  1. התעגעתי! תודה רבה על סיפור מקסים. אין הרבה סיפורים אקטואליים כאלה, ותיארת את המצב המבאס הזה נהדר. והעיקר הוא שחזרו הסיפורים 🙂

  2. אוףףףף…. כמה צובט בלב.
    דחיקת כל כך בדברים הקטנים אך חשובים השתבשו לנו. יופי שחזרת לכתוב

    1. לא יודעת אם שמחה אומרת או את, אבל זה באמת מה שצריך, חברות טובות.
      והסיפור שלך מרגש כרגיל, וכל מילה במקומה, ממש כמו המסודרות-מאופרות.
      והתגעגעתי לסיפורים הכל כך מדויקים ורגישים ומרגשים.

  3. איזה סיפור מקסים!
    ממש יכולתי לדמיין אותן יושבות יחד.
    אין ספק שהתקופה האחרונה היא מההזויות שהכרנו 😕

    1. תודה נגה! הזויה, עצובה, לא צפויה, אבל איכשהו גילינו שאנחנו מצליחים לשרוד אפילו מגיפות עולמיות, לא? כל אחד עם הצלקות שלו, אבל שורדים.

  4. סיפור מקסים כנה וכל כך נוגע בכולנו, איך שהוירוס הזה שינה פה את החיים ואנחנו כאילו זורמים עם הכיוון הזה שנשאר איתנו קצת יותר ממה שהתכוונו לתת לו…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי