(או על חישגד, נדנדות, וימי הולדת)

״אמא, היום אחרי הצהריים יש לי מסיבת יומולדת בבית. הזמנתי את כל הגן שיגיעו בארבע. אפשר עוגת ברבי?״

הייתי בגן חובה, והצבעים שהפנים של אמא שלי החליפו כשהודעתי לה את ההודעה המשמחת, הזכירו לי את המדבקות שהדבקתי על ההזמנות לחברים בגן.

תתכוננו, אני הולכת לשתף פה במשהו ששובר את הקונצנזוס בקרב נשים בגילנו. אני יודעת, ובכל זאת אני משתפת. אני מתה על ימי הולדת. ימי הולדת והפתעות! משהו בתשומת הלב המרוכזת בנסיבות משמחות עושה לי טוב. אני לא מאלה שמחברות בין יום הולדת להזדקנות, עם ההזדקנות אני מתמודדת במהלך כל השנה (ובטח בשנה האחרונה), אבל ביומולדת עצמו אני אוהבת לחגוג. זה לא חייב להיות במסיבה מטורפת (אפילו עדיף שלא), אבל זה כן צריך להיות יום שמוקדש כולו לחוגגים, מרופד בכל הדברים שהם אוהבים, ובהפתעות חדשות שישמחו אותם.

חלומות לחוד ומציאות לחוד

הפער בין השאיפות שלי לאלו של ההורים שלי נבע כנראה מהעובדה שאני ילדה שלישית. למי כבר היה כוח לארגן לי מסיבות? או אולי זה בכלל בגלל שאני בת אחרי שני בנים, והסטנדרט שהם הציבו היה יותר בסגנון של "תעזבו אותי בשקט ותנו לי כסף במתנה, כי אני חוסך למערכת סטריאו חדשה". בכל מקרה, מגיל אפס הבנתי שאם אני רוצה לחגוג, כדאי שאדאג לזה בעצמי. וככה זה התחיל.

כשהאיש ואני נהיינו רציניים, התחלתי בקטנה בהפקות ימי ההולדת וחגיגות ״החודש״, ״חצי שנה״, ״שנה״ שלנו. לא משהו יוצא דופן או מקורי במיוחד, אבל לפחות היה לי לאן לתעל את הדחף ליצור חגיגות. לכבוד יום הנישואים הראשון שלנו שלחתי אותו למשחק חפש את המטמון כלל ארצי בתחנות השונות של חיינו המשותפים (כשגיליתי שאני יושבת באוטו כל היום ומסיעה אותו מתחנה לתחנה, הבנתי שזה לא היה הרעיון הכי מבריק לחגיגה משותפת לכבוד הזוגיות שלנו).

נַד-נֵד, נַד-נֵד

הוא, כאחד משישה ילדים, גם לא זכה לימי הולדת מלאי תשומת לב. אך בניגוד אלי, מסתבר, גם לא חיפש אותם. ויותר מזה, בשלב די מוקדם התברר, שככל שהרצון שלי להשקיע באירוע שלו גדל, ככה הלחץ שלו לקראת ימי ההולדת שלי מתעצם. ישבנו על שתי נדנדות במקביל – הרצון שלי להעניק מול הרצון שלו לקבל, ופנטזיות ההפקה שלי לעומת היכולות והפרקטיקה שלו. הוא הרגיש כל הזמן בצד של ה"רֵד", שנשאר על הרצפה ולא מצליח להתרומם ל"עֲלֵה" – גם מקבל תשומת לב יותר ממה שהוא מבקש, גם לא מסוגל להחזיר באותה מטבע, וגם מאכזב אותי כשהוא ״לא עומד״ באותם סטנדרטים.

לא אשקר, נדרשו לנו שנים להגיע למקום בו אני יכולה ליהנות ולהשתולל בהפקות שלי לאחרים, בלי שתהיינה לכך השלכות על חגיגות יום ההולדת שלי. כשמתחשק לי פינוק מושקע, אני קובעת את התוכנית, המשתתפים והלו"ז ומשאירה לו את ענייני התפעול. ואם לא, אז יש כמה דברים פשוטים שהוא יודע שאני רוצה ליום ההולדת, ומסתפקים בהם בלי יותר מידי לחץ.

הופ הופ טרללה!

כשהגדולה שלנו נולדה באמת נפרצו כל הסכרים וימי ההולדת שלה משתדרגים משנה לשנה. אני נהנית לפנטז יחד איתה על רעיונות או נושאים שמתאימים לה ולחברות שלה ואז באיזשהו שלב לנתק אותה מהתוכנית, להתחיל לעבוד ולהוציא לפועל בלעדיה. כי מה שווה יומולדת אם את יודעת בדיוק מה צפוי לך?

היו לנו מסיבות שבהן המשתתפות היו צריכות לשחרר את רוחות הצפון הכלואות על ידי מסע חיפושים וחידות בכל השכונה, היו מדורות ועששיות מעופפות, מסלולי ספורט ותחרות, משחקי ילדות של פעם, תחנות יצירה אישיות, מסיבות בריכה, מסיבת פליידו וחדרי בריחה. 

אבל האמצעית, כמו אבא שלה, פחות אוהבת להרגיש בלב המסיבה אלא אם כן האורחים ממש ממש אהובים עליה ומוכרים לה מאוד. אז לפעמים היא מעדיפה לוותר על מסיבות גדולות ומחליפה אותן בתשומת לב יותר ממוקדת שלנו. 

חזרנו לארץ שבועיים לפני שמלאו לה שמונה, והיה ברור שאין ממש עם מי לעשות מסיבה, אבל פינינו לנו את כל היום מאלפי הסידורים שעוד היו לנו לעשות, ויצאנו ליום ״תיירים בארצנו״ ופינוקים בשבילה. ביקרנו בתערוכת ״גיבורים״ בבית התפוצות, עפנו בכדור פורח מעל לתל אביב, אכלנו מלא מתוקים ונפגשנו עם חברים. שנה אחרי, כבר חשבתי שכן תרצה מסיבה עם הכיתה, בטח אחרי השנה הקודמת, אבל לא. גם השנה היא ביקשה לוותר על מסיבה ולעשות משהו שהוא רק אנחנו. 

חישגד יומולדת

אז הפעם הלכנו על יום הדברים האהובים עליה. היא התעוררה לקול זיופינו שרים לה "היום יום הולדת" ומסריטים אותה מתעוררת (מסורת שהתחילה ביומולדת הראשונה של אחותה הגדולה), ומיד רצה אל שולחן המתנות שידעה שמחכה לה. מעבר למתנות והברכות הרגילות חיכה לה כרטיס גירוד ענק עם 9 לבבות גירוד – אחד לכל שנה שלה.

ההוראות היו פשוטות – מתחת לכל לב מסתתרת פעילות משפחתית שמוקדשת רק לך. את יכולה להחליט מתי לגרד כל לב וכולנו נשתתף. היו שם מסיבת ריקודים, שיעור תיפוף על הגוף (החוג האהוב עליה), משחק כדורגל עם אבא, מסאז' בשמונה ידיים (מסאז' משפחתי),סיבוב גלידה, זמן פינוק עם אמא, צפייה בסרט לבחירתה ועוד.

התאהבתי במדבקות הגירוד האלה לגמרי וקניתי אותן בכמה גדלים וצורות. השתמשתי בהן גם באחת החידות שהכנתי לחדר הבריחה ביומולדת של הגדולה השנה, ויש לי עוד המון רעיונות לשימוש בהן בעתיד. 

כששאלתי את ילדת יום ההולדת ממה היא הכי נהנתה, היא אמרה שמכרטיס הגירוד. זה היה כרטיס פשוט להכנה אבל הוא ריכז בתוכו את כל מה שהיא אוהבת ואת כל מה שרצינו להעניק לה לכבוד היום שלה. שבועיים אחרי כן, היא כבר החליטה איזו מסיבה היא רוצה לכבוד יומולדת 10, אבל עד אז יש לי עוד שנה שלמה לתכנונים…

אין, אין, אין חגיגה…

ובנוגע למסיבה שלי בגן חובה, לכמה דקות היה נדמה לי שבאמת הבית מתעורר ומתכונן למסיבה (כנראה שפירשתי את העצבים כהתרגשות). לא יודעת אם אמא שלי התיישבה בבהילות על הטלפון והודיעה לכל האמהות בגן שאין מסיבה (ושככל הנראה לא תהיה שום מסיבה אחרת בעשרים השנים הקרובות), או שהאמהות של הילדים הבינו בעצמן שמשהו חשוד בהזמנה הזאת מעכשיו לעכשיו.

אבל מסיבה לא היתה באותו היום.