היא פותחת את העיניים. שוכבת במיטה, מסתכלת על התקרה. לוקחת רגע להרגיש את עצמה בשקט מקרוב.
הכאב העמום בגב התחתון עדיין יושב שם ברקע. כבר חודש שלא הלכה לשיעור פילאטיס, כי נשבר לה כבר להזיע ואפילו אם כל המזגנים שבעולם יפעלו יחד, הם לא יצליחו לקרר את החום הזה שמגיע לה מבפנים.
הוצאתי את העוגה מהמקרר וזילפתי עליה בגדול את המספר 3. אני גרועה בזילוף. אני אף פעם לא מצליחה לשמור על קו רצוף של קצפת. מתישהו תמיד קופצת לי איזו בועת אוויר שמחייבת ללחוץ קצת יותר חזק ואז מתפוצצת ויוצרת הר בדיוק באמצע הפס.
״הלו?״ ״מאיה?״ ״כן…״ ״הי! זאת מָיָה! מָיָה הירש. זאת אומרת, מָיָה הירש השניה. לא, כאילו, גם אני מָיָה. גם לי קוראים מָיָה הירש. נעים מאוד!" ״אוקי, זה נשמע קצת מפחיד, אני יודעת. תני לי להתחיל מהתחלה".
(או על חישגד, נדנדות, וימי הולדת)
״אמא, היום אחרי הצהריים יש לי מסיבת יומולדת בבית. הזמנתי את כל הגן שיגיעו בארבע. אפשר עוגת ברבי?״. הייתי בגן חובה, והצבעים שהפנים של אמא שלי החליפו כשהודעתי לה את ההודעה המשמחת.
"צ-א-י ! ל-י ! מ-ה-ח-ד-ר!!" לראשונה מזה למעלה מעשור, אני הייתי זאת שצעקה את המשפט. אבל הפעם, במקום להמשיך בטריקת דלת מרעידת קירות, מה ששמעתי אחרי היה צחקוק מתרגש וטפיפת רגליים בורחות בשקט מאחורי הדלת שנסגרה בעדינות כאילו מעולם לא נפתחה.
