-. ומה בשבילך? -. וואו, טוב, רגע. אה, אני מתנצלת. באמת. סליחה, נהייתי מהמעצבנים האלה. אני ממש מתביישת. -. אין בעיה, מה תרצי? -. איזה ירקות יש באנטי פסטי שלכם? -. קישואים, בצל, גמבה, חצ -. אה! גמבה! לא, אני לא יכולה. אוקי. אז, אה… אפשר את המרק בטטה רק בלי השמנת? -. לא, אני מצטער, זה מגיע ככה.
7:10 השעון המעורר מצפצף. אני הופכת אותו ונותנת לקללה קטנה להשתחל לי מבין השפתיים. עוד לילה שבקושי ישנתי בו. כבר חודשיים שאני לא מצליחה להירדם, וכשאני כבר כן ישנה אני חולמת חלומות מטורפים. לפעמים אלה חלומות נוראיים, שאני מתחננת להתעורר מהם באמצע כדי לוודא שהם באמת רק חלום.
לא אחרי הילדות, או בין הבית לסידורים. זאת אומרת, כן, גם, אבל כשאני אומרת עכשיו שאני רצה אני לא מתכוונת ל"אני רצה" כשצריך לסיים שיחה ואין דרך יפה יותר לחתוך, או כשהבת שלי מחכה לי בבית ספר כי שכחתי שהבטחתי לאסוף אותה.
לפני כמה חודשים, ישבתי בבית קפה עם חבר קרוב שלא יצא לנו להתראות הרבה זמן. הוא על אספרסו כפול עם חלב רותח בצד, ואני עם חליטת ג'ינג'ר, נענע ודבש ללא קפאין. קישקשנו כבר כמעט חצי שעה, ורק אז, כשזרקתי תוכנית לחגיגות ה-40 של חברה טובה, נפל לו האסימון.
