״צוּפִי?״, דפקתי בעדינות על הדלת, ״את רעבה?״. ״לא!". "להכין לך משהו טעים?". "לא! אני לא רוצה לאכול!" היא נהמה מבעד לדלת הסגורה. "טוב, תקראי לי אם תרצי משהו? את לא צריכה לשלוח הודעה, אני שומעת אם את קוראת לי".
״הלו?״ ״מאיה?״ ״כן…״ ״הי! זאת מָיָה! מָיָה הירש. זאת אומרת, מָיָה הירש השניה. לא, כאילו, גם אני מָיָה. גם לי קוראים מָיָה הירש. נעים מאוד!" ״אוקי, זה נשמע קצת מפחיד, אני יודעת. תני לי להתחיל מהתחלה".
"אם אני אצטרך להיכנס למטבח הזה עוד פעם אחת זה יהיה כדי לשרוף אותו!" איימתי על האיש אחרי יום נוסף עמוס בישולים וגיחות של הילדות למקרר בין לבין. "אמא, אז תלמדי אותי להכין דברים, ואני אכין ארוחת ערב!" התערבה הגדולה וניסתה לסייע.
מה לעשות? הטעם המר חמצמץ מתוק הזה תמיד שורף לי בלשון, וברוב הפעמים בגלל הניסיון הנואש להפוך משהו שאמור להיות חמוץ למתוק, כמות הסוכר שנוספת אליו כבר הופכת למבחילה. גם עכשיו. אל תמכרו לי לימונדה. אל תמצאו את האור במצב החדש. כי אין באמת אור.
"שָׁלְרַם". זאת היתה התשובה המכובסת שקיבלתי ממי שהיה בזמנו החבר שלי, כששאלתי מה אלה הכדורים האפורים הגדולים בסיר שהונח מולי במרכז השולחן לארוחת הערב. את חייבת לנסות את זה, זה מעדן, אני אומר לך", הוא ניסה לשדל אותי.
״תגידי, השיער הלבן זה בגלל ההריון?״. ״מה?״ לא הבנתי את השאלה בכלל. ״לא, אני פשוט מנסה להבין אם את לא צובעת בגלל האדים וההריון״. ידעתי שיש לי איזה שתיים שלוש שערות לבנות על הראש, אבל ממש לא מספיק כדי להתחיל לדאוג שאני נראית זקנה, או מוזנחת.
הגדולה התקשרה היום אחרי בית ספר לשאול אם היא ויהלי יכולות להיפגש. מן שאלה כללית כזאת בלי הבקשה הספציפית שידעתי שחבויה שם. שיחקתי את המשחק. ״אצלנו או אצלה?״. ״זה משנה?״, שאלה בהִתַּמְּמוּת הכמעט מתבגרת. ״אחד מהם עדיף?״
-. ומה בשבילך? -. וואו, טוב, רגע. אה, אני מתנצלת. באמת. סליחה, נהייתי מהמעצבנים האלה. אני ממש מתביישת. -. אין בעיה, מה תרצי? -. איזה ירקות יש באנטי פסטי שלכם? -. קישואים, בצל, גמבה, חצ -. אה! גמבה! לא, אני לא יכולה. אוקי. אז, אה… אפשר את המרק בטטה רק בלי השמנת? -. לא, אני מצטער, זה מגיע ככה.
7:10 השעון המעורר מצפצף. אני הופכת אותו ונותנת לקללה קטנה להשתחל לי מבין השפתיים. עוד לילה שבקושי ישנתי בו. כבר חודשיים שאני לא מצליחה להירדם, וכשאני כבר כן ישנה אני חולמת חלומות מטורפים. לפעמים אלה חלומות נוראיים, שאני מתחננת להתעורר מהם באמצע כדי לוודא שהם באמת רק חלום.
לא אחרי הילדות, או בין הבית לסידורים. זאת אומרת, כן, גם, אבל כשאני אומרת עכשיו שאני רצה אני לא מתכוונת ל"אני רצה" כשצריך לסיים שיחה ואין דרך יפה יותר לחתוך, או כשהבת שלי מחכה לי בבית ספר כי שכחתי שהבטחתי לאסוף אותה.
