“נועה טסה לדובאי!!!", כתבתי לטלי והוספתי עוד כמה סימני קריאה בהודעה נפרדת.
"מההההה?"
"כן, את קולטת?", השבתי בהתלהבות.
"למההההה?"
"היא נוסעת עם העבודה, יש להם שם ועידה עסקית או משהו".
"רגע, את מתלהבת מזה?"
"ברור! מה זאת אומרת?"
״את אשכרה מקנאה במישהי שנוסעת לדובאי?״, היא לא התחברה להתרגשות שלי.
״מה זה? מה את עושה?״ ״נמאס לי. אני לא יכולה יותר. החלטתי לקחת אחריות ולהזיז את העניינים בעצמי״. ״על מה את מדברת? איזה עניינים את מזיזה בדיוק?״. ״אני מזכירה לחורף שהגיע הזמן שלו להגיע״, עניתי בעודי דוחפת את שמיכת הפוך האחרונה לתוך הציפה שלה. ״אבל זה 35 מעלות בחוץ! מה עובר עלייך? איך נישן עם השמיכות האלה?״
היא פותחת את העיניים. שוכבת במיטה, מסתכלת על התקרה. לוקחת רגע להרגיש את עצמה בשקט מקרוב.
הכאב העמום בגב התחתון עדיין יושב שם ברקע. כבר חודש שלא הלכה לשיעור פילאטיס, כי נשבר לה כבר להזיע ואפילו אם כל המזגנים שבעולם יפעלו יחד, הם לא יצליחו לקרר את החום הזה שמגיע לה מבפנים.
״הלו?״ ״מאיה?״ ״כן…״ ״הי! זאת מָיָה! מָיָה הירש. זאת אומרת, מָיָה הירש השניה. לא, כאילו, גם אני מָיָה. גם לי קוראים מָיָה הירש. נעים מאוד!" ״אוקי, זה נשמע קצת מפחיד, אני יודעת. תני לי להתחיל מהתחלה".
כבר סיפרתי כאן על תחילת המהפך שלי למיזנטרופית גאה. אבל הבטחתי לספר על הרגע שבו לראשונה הרגשתי שאני חייבת לשים את עצמי גם לפני אנשים שקרובים לי באמת, יהיו התוצאות לכך אשר יהיו.
מה לעשות? הטעם המר חמצמץ מתוק הזה תמיד שורף לי בלשון, וברוב הפעמים בגלל הניסיון הנואש להפוך משהו שאמור להיות חמוץ למתוק, כמות הסוכר שנוספת אליו כבר הופכת למבחילה. גם עכשיו. אל תמכרו לי לימונדה. אל תמצאו את האור במצב החדש. כי אין באמת אור.
״תגידי, השיער הלבן זה בגלל ההריון?״. ״מה?״ לא הבנתי את השאלה בכלל. ״לא, אני פשוט מנסה להבין אם את לא צובעת בגלל האדים וההריון״. ידעתי שיש לי איזה שתיים שלוש שערות לבנות על הראש, אבל ממש לא מספיק כדי להתחיל לדאוג שאני נראית זקנה, או מוזנחת.
הגדולה התקשרה היום אחרי בית ספר לשאול אם היא ויהלי יכולות להיפגש. מן שאלה כללית כזאת בלי הבקשה הספציפית שידעתי שחבויה שם. שיחקתי את המשחק. ״אצלנו או אצלה?״. ״זה משנה?״, שאלה בהִתַּמְּמוּת הכמעט מתבגרת. ״אחד מהם עדיף?״
-. ומה בשבילך? -. וואו, טוב, רגע. אה, אני מתנצלת. באמת. סליחה, נהייתי מהמעצבנים האלה. אני ממש מתביישת. -. אין בעיה, מה תרצי? -. איזה ירקות יש באנטי פסטי שלכם? -. קישואים, בצל, גמבה, חצ -. אה! גמבה! לא, אני לא יכולה. אוקי. אז, אה… אפשר את המרק בטטה רק בלי השמנת? -. לא, אני מצטער, זה מגיע ככה.
7:10 השעון המעורר מצפצף. אני הופכת אותו ונותנת לקללה קטנה להשתחל לי מבין השפתיים. עוד לילה שבקושי ישנתי בו. כבר חודשיים שאני לא מצליחה להירדם, וכשאני כבר כן ישנה אני חולמת חלומות מטורפים. לפעמים אלה חלומות נוראיים, שאני מתחננת להתעורר מהם באמצע כדי לוודא שהם באמת רק חלום.
