היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.
"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"
אז מה הסיפור שלך?
מה זאת אומרת?
את, מה הסיפור שלך?
אה, אני אפרת, אני בת 41, נשואה, אמ
לא, לא. לא ביקשתי שתתני לי את הפירוט של מרשם האוכלוסין. שאלתי עלייך. מה הסיפור שלך? אמרת אפרת? יופי, זאת התחלה טובה, עכשיו תמשיכי.
אוקי. אני לא בדיוק מבינה מה אתה רוצה שאני אגיד.
“You need to say your goodbyes now”. אני שומעת את האיש לידי מעביר משקל בין הרגליים, מנסה לסרב בשקט שלו. אני לא מעזה להישיר אליו מבט, מסתכלת רק עליה. החדר חשוך ואנחנו עומדים משני הצדדים של המיטה. אני שומעת את ההנחייה שהוא קיבל. אני את שלי כבר אמרתי כשזה עוד נשמע כהצעה, אבל האיש שלי לא מסכים.
״מה זה? מה את עושה?״ ״נמאס לי. אני לא יכולה יותר. החלטתי לקחת אחריות ולהזיז את העניינים בעצמי״. ״על מה את מדברת? איזה עניינים את מזיזה בדיוק?״. ״אני מזכירה לחורף שהגיע הזמן שלו להגיע״, עניתי בעודי דוחפת את שמיכת הפוך האחרונה לתוך הציפה שלה. ״אבל זה 35 מעלות בחוץ! מה עובר עלייך? איך נישן עם השמיכות האלה?״
״צוּפִי?״, דפקתי בעדינות על הדלת, ״את רעבה?״. ״לא!". "להכין לך משהו טעים?". "לא! אני לא רוצה לאכול!" היא נהמה מבעד לדלת הסגורה. "טוב, תקראי לי אם תרצי משהו? את לא צריכה לשלוח הודעה, אני שומעת אם את קוראת לי".
״מאמי, קרה לי משהו ביום העצמאות?״, שאלתי את האיש כשהתעורר מהשנ״צ לפני כמה ימים. ״לך או לנו?״
״לי, לנו, לא משנה. משהו שאני יכולה לספר עליו סיפור״. ״אנחנו התחלנו להיות חברים במוצאי יום העצמאות״ הוא אמר בקול שעדיין מנסה להבין אם זאת היתה שאלה מכשילה.
מה לעשות? הטעם המר חמצמץ מתוק הזה תמיד שורף לי בלשון, וברוב הפעמים בגלל הניסיון הנואש להפוך משהו שאמור להיות חמוץ למתוק, כמות הסוכר שנוספת אליו כבר הופכת למבחילה. גם עכשיו. אל תמכרו לי לימונדה. אל תמצאו את האור במצב החדש. כי אין באמת אור.
הגדולה התקשרה היום אחרי בית ספר לשאול אם היא ויהלי יכולות להיפגש. מן שאלה כללית כזאת בלי הבקשה הספציפית שידעתי שחבויה שם. שיחקתי את המשחק. ״אצלנו או אצלה?״. ״זה משנה?״, שאלה בהִתַּמְּמוּת הכמעט מתבגרת. ״אחד מהם עדיף?״
7:10 השעון המעורר מצפצף. אני הופכת אותו ונותנת לקללה קטנה להשתחל לי מבין השפתיים. עוד לילה שבקושי ישנתי בו. כבר חודשיים שאני לא מצליחה להירדם, וכשאני כבר כן ישנה אני חולמת חלומות מטורפים. לפעמים אלה חלומות נוראיים, שאני מתחננת להתעורר מהם באמצע כדי לוודא שהם באמת רק חלום.
