"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"
למה היא נכנסה והוא נשאר כאן?
אולי הוא מחכה לעוד מישהו והיא כבר צריכה להיכנס לאחות.
אבל למה הוא לא מלווה אותה? שייכנס איתה ויידאג לאחרים אחר כך. למה הוא מחכה?
אני לא יודע, מאמי, מה זה משנה? איך את מרגישה?
אני בסדר. זה מוזר. אני מרגישה ציר אבל הוא לא כואב.
אז מה הסיפור שלך?
מה זאת אומרת?
את, מה הסיפור שלך?
אה, אני אפרת, אני בת 41, נשואה, אמ
לא, לא. לא ביקשתי שתתני לי את הפירוט של מרשם האוכלוסין. שאלתי עלייך. מה הסיפור שלך? אמרת אפרת? יופי, זאת התחלה טובה, עכשיו תמשיכי.
אוקי. אני לא בדיוק מבינה מה אתה רוצה שאני אגיד.
“You need to say your goodbyes now”. אני שומעת את האיש לידי מעביר משקל בין הרגליים, מנסה לסרב בשקט שלו. אני לא מעזה להישיר אליו מבט, מסתכלת רק עליה. החדר חשוך ואנחנו עומדים משני הצדדים של המיטה. אני שומעת את ההנחייה שהוא קיבל. אני את שלי כבר אמרתי כשזה עוד נשמע כהצעה, אבל האיש שלי לא מסכים.
״מה זה? מה את עושה?״ ״נמאס לי. אני לא יכולה יותר. החלטתי לקחת אחריות ולהזיז את העניינים בעצמי״. ״על מה את מדברת? איזה עניינים את מזיזה בדיוק?״. ״אני מזכירה לחורף שהגיע הזמן שלו להגיע״, עניתי בעודי דוחפת את שמיכת הפוך האחרונה לתוך הציפה שלה. ״אבל זה 35 מעלות בחוץ! מה עובר עלייך? איך נישן עם השמיכות האלה?״
היא שונאת את המקום הזה. לא מבינה איך, למרות שנשבעה לעצמה שלא תחזור לשם לעולם, היא מוצאת את עצמה שוב הולכת לאורך המסדרונות האלה שמעבירים בה צמרמורת. מסדרונות שמובילים למסדרונות אחרים, לבירינט של ניאונים ורצפות חלקות.
הוצאתי את העוגה מהמקרר וזילפתי עליה בגדול את המספר 3. אני גרועה בזילוף. אני אף פעם לא מצליחה לשמור על קו רצוף של קצפת. מתישהו תמיד קופצת לי איזו בועת אוויר שמחייבת ללחוץ קצת יותר חזק ואז מתפוצצת ויוצרת הר בדיוק באמצע הפס.
לא אחרי הילדות, או בין הבית לסידורים. זאת אומרת, כן, גם, אבל כשאני אומרת עכשיו שאני רצה אני לא מתכוונת ל"אני רצה" כשצריך לסיים שיחה ואין דרך יפה יותר לחתוך, או כשהבת שלי מחכה לי בבית ספר כי שכחתי שהבטחתי לאסוף אותה.
אחרי שישה שבועות רצופים שבהם האיש היה "און קול" במחלקה, לא הצלחתי לזכור אפילו איך קוראים לי. זה חודש וחצי שהילדות זכו לראות אולי צללית שלו בבית, כשהיו מתעוררות בלילה בבכי מרב געגועים.
(או על חישגד, נדנדות, וימי הולדת)
״אמא, היום אחרי הצהריים יש לי מסיבת יומולדת בבית. הזמנתי את כל הגן שיגיעו בארבע. אפשר עוגת ברבי?״. הייתי בגן חובה, והצבעים שהפנים של אמא שלי החליפו כשהודעתי לה את ההודעה המשמחת.
