היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.
למה היא נכנסה והוא נשאר כאן?
אולי הוא מחכה לעוד מישהו והיא כבר צריכה להיכנס לאחות.
אבל למה הוא לא מלווה אותה? שייכנס איתה ויידאג לאחרים אחר כך. למה הוא מחכה?
אני לא יודע, מאמי, מה זה משנה? איך את מרגישה?
אני בסדר. זה מוזר. אני מרגישה ציר אבל הוא לא כואב.
"אם אני אצטרך להיכנס למטבח הזה עוד פעם אחת זה יהיה כדי לשרוף אותו!" איימתי על האיש אחרי יום נוסף עמוס בישולים וגיחות של הילדות למקרר בין לבין. "אמא, אז תלמדי אותי להכין דברים, ואני אכין ארוחת ערב!" התערבה הגדולה וניסתה לסייע.
"שָׁלְרַם". זאת היתה התשובה המכובסת שקיבלתי ממי שהיה בזמנו החבר שלי, כששאלתי מה אלה הכדורים האפורים הגדולים בסיר שהונח מולי במרכז השולחן לארוחת הערב. את חייבת לנסות את זה, זה מעדן, אני אומר לך", הוא ניסה לשדל אותי.
״תגידי, השיער הלבן זה בגלל ההריון?״. ״מה?״ לא הבנתי את השאלה בכלל. ״לא, אני פשוט מנסה להבין אם את לא צובעת בגלל האדים וההריון״. ידעתי שיש לי איזה שתיים שלוש שערות לבנות על הראש, אבל ממש לא מספיק כדי להתחיל לדאוג שאני נראית זקנה, או מוזנחת.
הגדולה התקשרה היום אחרי בית ספר לשאול אם היא ויהלי יכולות להיפגש. מן שאלה כללית כזאת בלי הבקשה הספציפית שידעתי שחבויה שם. שיחקתי את המשחק. ״אצלנו או אצלה?״. ״זה משנה?״, שאלה בהִתַּמְּמוּת הכמעט מתבגרת. ״אחד מהם עדיף?״
-. ומה בשבילך? -. וואו, טוב, רגע. אה, אני מתנצלת. באמת. סליחה, נהייתי מהמעצבנים האלה. אני ממש מתביישת. -. אין בעיה, מה תרצי? -. איזה ירקות יש באנטי פסטי שלכם? -. קישואים, בצל, גמבה, חצ -. אה! גמבה! לא, אני לא יכולה. אוקי. אז, אה… אפשר את המרק בטטה רק בלי השמנת? -. לא, אני מצטער, זה מגיע ככה.
7:10 השעון המעורר מצפצף. אני הופכת אותו ונותנת לקללה קטנה להשתחל לי מבין השפתיים. עוד לילה שבקושי ישנתי בו. כבר חודשיים שאני לא מצליחה להירדם, וכשאני כבר כן ישנה אני חולמת חלומות מטורפים. לפעמים אלה חלומות נוראיים, שאני מתחננת להתעורר מהם באמצע כדי לוודא שהם באמת רק חלום.
לא אחרי הילדות, או בין הבית לסידורים. זאת אומרת, כן, גם, אבל כשאני אומרת עכשיו שאני רצה אני לא מתכוונת ל"אני רצה" כשצריך לסיים שיחה ואין דרך יפה יותר לחתוך, או כשהבת שלי מחכה לי בבית ספר כי שכחתי שהבטחתי לאסוף אותה.
אחרי שישה שבועות רצופים שבהם האיש היה "און קול" במחלקה, לא הצלחתי לזכור אפילו איך קוראים לי. זה חודש וחצי שהילדות זכו לראות אולי צללית שלו בבית, כשהיו מתעוררות בלילה בבכי מרב געגועים.
