״מה זה? מה את עושה?״

״נמאס לי. אני לא יכולה יותר. החלטתי לקחת אחריות ולהזיז את העניינים בעצמי״. 

״על מה את מדברת? איזה עניינים את מזיזה בדיוק?״

״אני מזכירה לחורף שהגיע הזמן שלו להגיע״, עניתי בעודי דוחפת את שמיכת הפוך האחרונה לתוך הציפה שלה. 

״אבל זה 35 מעלות בחוץ! מה עובר עלייך? איך נישן עם השמיכות האלה?״

״זה לא מעניין אותי כמה חם בחוץ. אפשר לחשוב כמה אנחנו כבר מסתובבים בחוץ בימינו. פה בבית הטמפרטורה מעכשיו מכוונת על 17 מעלות. עכשיו, תפסיק לבלבל במוח ותעזור לי להוריד את השק של בגדי החורף מהמדף״. 

״נו, די, את לא רצינית״

״רצינית, רצינית. תוריד את השק, הוא כבד בטירוף. כבר סיימתי בחדר של הקטנות, אני רוצה לטפל בארון שלי ואז לעבור לנעליים״. 

״אני לא משתף פעולה עם הטירוף שלך. רוצה בגדי חורף? תסתדרי לבד. אני הולך להכין קפה״.

נשארתי בחדר, עדיין בחזיית ספורט וטייץ כי לא סיימתי להזיע מהאימון והבית עדיין לא התקרר מספיק כדי שאוכל להיכנס להתקלח. הסתכלתי על בגדי הקיץ שהספקתי כבר להוציא מהארון ולסדר על הרצפה. ערימות של חצאיות שלא לבשתי לאף מקום בקיץ הזה, בגדי ים שלא מבינים את המשמעות של השם שלהם, כי ים הם לא ראו, ולהגדיר אותם כבגד זאת בעיה מסוג אחר לגמרי. נזכרתי שאת הגופיה הלבנה שהיתה בתחתית הערימה של החולצות, קניתי בסוף עונה בשנה שעברה והייתי בטוחה שהיא תככב השנה. היא מתאימה לכל כך הרבה בגדים שלי ויכולה להיות גם גופיה יומיומית וגם חלק עליון מדליק לערב. היא בטח לא עולה עלי יותר.

חופשת לידה

"מה הוא מבין בכלל?" מילמלתי לעצמי בעצבנות כשטיפסתי על שרפרף כדי להגיע למדף עם בגדי החורף. "יוצא מפה כל בוקר, לבוש במיטב מחלצותיו, מגולח, מבושם. הוא לא מבין שהייאוש והקילוגרמים הרבה יותר נוחים בסווטשרט?". הכובד של השק כמעט הפיל אותי מהשרפרף. הרגשתי איך כל האנרגיה בורחת לי מהגוף ופשוט התיישבתי על הרצפה, בין הערימות, עם שק בגדי החורף שלי עלי. נזכרתי איך לפני כמה ימים חברה שהצליחה להשחיל איתי שיחת טלפון של 4 דקות אמרה שהיא מרגישה כמו שהרגישה בחופשת הלידה האחרונה שלה.

אבל זה לא כמו חופשת לידה.

אין לזה סוף. אין משלוחים של פינוקים מחברות. אין שיעור יוגה לתינוקות. אין מפגשים נדירים עם חברה בבית קפה. אין את הריח של כביסה של תינוקות. אין טיולים עם העגלה בקניון או ברחוב. אין אפילו את ההורמונים שמידי פעם מציפים בגלים של אושר ואהבה. אין לזה סוף. 

ויש עבודה שצריך להצליח לעשות על אף ובגלל, ויש יותר מילדה אחת בבית, כל יום, כל היום. ויש מטבח מסחרי שנפתח פה ואין לו שעות פעילות ו/או אי-פעילות מוסדרות. ויש סבתות בודדות בזום ובטלפון. וילדים שאיבדו את סדר היום שלהם והחברים שלהם ותחומי העניין שלהם. ויש ייאוש ועייפות. יש פחד מהמחלה הזאת. ויש אמא אחת שצריכה לעמוד בתוך כל זה.

אני מזמינה שטויות מסין רק כדי שיהיה לי תירוץ לצאת מהבית לבד. אני אפילו לא מדליקה את הרדיו בנסיעות האלה באוטו לדואר. שלוש וחצי דקות מלאות של שקט לכל כיוון. ואם יש תור של ממתינים, הרווחתי. אלה דקות מקודשות עם אישור רשמי, לגיטימי ובימינו, אפילו חוקי, להיות מחוץ לבית. בלי אף אחד שצריך אותי, או מבקש משהו, או מספר לי מה קרה למרות שהייתי ממש באותו חדר וראיתי בעצמי מה קרה, או סתם אומר "אמא" כי מה או מי עוד יש לו להגיד.

אני משמינה, ומתאמנת, מַלְבִּינָה ומזיעה. מצטמצמת לחומר הגלם הקטן והיסודי ביותר שלי. בלי רוח, בלי חלומות, בלי עצמי.

גשם

ואז, לפני שבוע, הגיע הגשם הזה משום מקום ושטף אותי מלמעלה, מטשטש את הטיפות שזלגו לי על הלחיים, מערבב אותן עם שלו. והיה בסדר להיות עצובה. כי מי לא קצת עצוב כשיורד גשם? וחשבתי שהוא מביא איתו את נחמת החורף, שתסתיר את ההתכנסות פנימה בגלל אילוץ מגפתי, שתעזור לנו לבחור להיות קרובים אחד לשני כדי להתחמם. שנתרכך בבגדים צמריריים ושמיכות מפנקות. שנאכל מרק עוף כי זאת האנטיביוטיקה של הטבע ומי אמר שהיא לא עובדת גם על וירוסים טורפי עולם? לא חשבתי שהגשם ישטוף מפה את המחלה, ולא פיללתי שהחורף יאתחל את השנה הזאת כאילו כלום לא קרה. רק קצת הקלה, משהו אחד פחות שיוקד עלינו מלמעלה, שסוגר עלינו ודוחף אותנו למחילות הבתים שלנו. משהו אחד שיחוס עלינו.

אבל הגשם הפסיק אחרי קצת יותר מעשר דקות ולקח איתו כל תקווה להקלה. החמסין חזר, ואני לא יכולתי יותר.

דחפתי מעלי את שק הבגדים. המפגש בין הניילון העבה לרגליים המזיעות שלי היה בלתי נסבל. איך זה שדווקא כשאני מחליטה לזרז את החורף נהיה לי חם יותר?

הדלת לחדר השינה נפתחה בשקט וראיתי את הראש של האיש שלי מציץ דרך החרך, במבט בודק אבל גוף שעדיין נשאר מוגן מאחורי הדלת הוא שאל, "להכין גם לך?".

"כן", עניתי בקול נכנע, "אבל שיהיה קפוא!".