איזור המשחקים לפעוטות בנמל התעופה, בקצה השרוול המרוחק ביותר מאיזור האוכל. יש עוד שני ילדים שמשחקים בצעצועים לידה, מלבד הילדה שלה, אחד מהם לא מוכן לחלוק את הנדנדה שהתישב עליה וההורים שלו בכלל עסוקים בניידים. היא מפחדת שהקטנה תקבל מכה מאחד הילדים האחרים שמנסים לחטוף לה את הכדור מהיד אז היא לא מורידה מהם את העיניים. האיש שלה חוזר עם הגדולות מסיבוב שירותים ומכריז שהטיסה שלהם כבר מופיעה על הצג ליד השער. אנחת רווחה ראשונה. 

שדה תעופה שני, מחליפים שפה, מורידים שכבת חיספוס. פקידי הגירה מאחלים להם בוקר טוב. השלטים המוכרים של חברות המזון המהיר מאירים אליהם פנים ומחייכים חיוך צהוב. עוד מעט. רק עוד קצת.

כשהטייס כורז "אנחנו מנמיכים גובה לקראת נחיתה, אנא הישארו ישובים בכיסאות" ומבקש מצוות הדיילים למצוא את מקומו, היא מסתכלת על הנוף מבעד לחלון הקטן. הנהר האפור עובר בין לפחות עשרים גוונים שונים של ירוק שמלטפים לה את הלב. הנה הבניינים של מרכז העיר, והגשרים שמעל לנהר. היא מרגישה אותה מגיעה מבפנים, עמוק עמוק בבטן, זאת שמסירה ממנה את כל המחסומים וכל הלחצים שהצטברו בשבועות האחרונים. אנחת הרווחה השניה. חזרנו הביתה.

מאז שהיתה ילדה, תמיד רצתה להיות בבית. מוגנת בין ארבע קירות. לא חשופה לסכנות שבחוץ. כשגדלה, הבינה שהקירות האלו לא מספיקים. הבית שהיא מחפשת גדול יותר.

שיהיה לכם יום נפלא

הדיילים מברכים אותה באיחולי יום נעים כשהיא יוצאת מהמטוס לתוך השרוול הארוך. היא נכנסת לאולם הנוסעים הממוזג והשקט והילדות מדלגות לעבר המדרגות הנעות. כמה הן קלות כאן. כמה רגועות. היא אוהבת אותן כל כך. היא יכולה לחוש את הלב שלה גדל עוד בחזה, מרחיב עוד קצת את החלל בפנים ומאפשר ליותר אוויר נקי להיכנס פנימה. השפה סביבה מלטפת אותה בעדינות, זאת שפה שמדוברת בחיוך, בטונים נמוכים, מתגלגלת על הלשון בקצב אחר.

הרכב שלהם מחכה בחניון לטווח ארוך ונהג האוטובוס עוזר להם להעלות את המזוודות ומציב אותן במתקן המתאים. שלא יפריעו לנוסעים, שלא יסכנו אף אחד. היא מראה לו את כרטיס החניה עליו מסומנים האיזור והשורה בהם הם חונים והוא מסיע אותם עד לרכב. "שיהיה לכם יום נפלא!" הוא קורא כשהם יורדים מהאוטובוס וממשיך לעבר הרכב הבא. והשמיים באמת בהירים, והכל רגוע מסביב. יום נפלא.

בכניסה לשכונה שלהם היא מרגישה את הבית מתקרב ומנסה לזכור את כל הבתים שגרה בהם עד היום.

ספירת מלאי

היו שני בתי ילדות, אבל את הראשון היא בכלל לא זוכרת. היתה קטנה מידי כשעברו משם. את הבית השני עזבה כשהיתה בת 18, כמו כולם. הוא נבנה בעיר כזאת שנעה על ציר הזמן שמתחיל ב"נולדתי" ומתקדם עד "וסופסוף ברחתי משם". ברחוב בלי תאורה, שהחושך בערבים היה סוגר עליה ומבריח אותה להתחבא בין קירות, להישאר קשובה לשריקות הרוח בתריסי העץ. לחיות במתח מתמיד.

אחר כך היתה את הדירה השכורה בתל אביב, בזמן השירות הצבאי. אבל המקרר היה שם ריק רב הזמן, והיה את האנס בחדרי המדרגות שהפחד ממנו ומהדרך חזרה "הביתה" בכל ערב הבעית אותה. היו לה שותפים, וגם האיש מתישהו העביר שם את רב לילותיו. אבל זה לא היה בית.

בסוף הטיול הגדול הם עברו לגור יחד באופן רשמי בירושלים. הם והאינתיפדה השניה התחילו יחד. הרחובות היו מסוכנים, ונסיעה לאוניברסיטה באוטובוס כללה כמה פעמים ירידה בתחנות מוקדמות בגלל דמויות חשודות עטויות מעילים כבדים בימים לא מעוננים. אבל הדירה היתה רחבה ומוארת, והחברים היו מגיעים לראות משחקים של מכבי בימי חמישי, ולארוחות שבת קולניות. הם שיחקו באבא ואמא והבית היה מקלט מהסערות המפחידות שבחוץ.

כשהתחילו החיים האמיתיים, החליטו לעבור לגבעתיים. קרוב יותר לעבודה שלה. לדירה מעופשת שלא התעוררה אפילו כשצבעו את הקירות בכתום בהיר. היא הצליחה לבשל על כירה ניידת שישה חודשים בלבד לפני שהכריזה שחוזרים לירושלים. כאן זה לא בית. 

ואז הבית היה העיקול של כביש מספר אחד, בדרך חזרה מיום עבודה ארוך, כשההרים הירוקים של ירושלים נגלים לראשונה לנהגים, והיא דמיינה את הקרירות והיובש שהם נשאו באוויר והיתה פותחת את החלון רק כדי לגלות בדביקות שהדרך עדיין ארוכה והבית רחוק. 

והיה את הבית אליו עברו כדי להפוך למשפחה. הבית שבו הילדות ישנו כשהם צפו בטלוויזיה ללא קול מפאת קירות הגבס הדקים. שם תלו לראשונה את שמות המשפחה שלהם על הדלת, אבל הלילות הלבנים שהעבירה כאמא טרייה כשהאיש שלה בתורנויות לילה לא נגמרות גילו לה לראשונה, שהוא בעצם הבית שהיא מחפשת.

שלום, בית

אז הם ארזו את הבית ולקחו אותו איתם מעבר לים. וכאן, בין קירות צהובים, דשא ירוק ומאגרי מים כחולים-אפורים, הרגישה לפתע איך הנשימה שלה משתנה. איך הזרות המוחלטת מרגיעה אותה, עוזרת לה להשריש שורשים, למלא באהבה את החדרים, והחצרות, והרחובות, והכבישים. להרגיש שהיא סופסוף בבית. 

פה נולדה הבת השלישית שלה וחתמה את המבנה המשפחתי המתפתח. פה הם למדו להיות יחד לבד. רק חמישתם. פה הם הפכו להיות עמודי התווך, וצינורות המים, קוי החשמל והטפטים של הבית שלהם. זה שהם בנו אחד עם השני כל יום. והשמיים הבהירים, הדשא הרענן, חיות הבר, המרחבים, המים, השקט, היו תפאורה מושלמת לבית צהוב עם גג שחור ומלא אהבה. בית שאפשר לנשום בו ולצמוח ולגדול. ולא לפחד.

גם את הבית הזה היא תעזוב. היא יודעת שהוא בית לזמן מוגבל. אבל באיזושהי דרך, על אף הזמניות שלו, הוא הבית שהם ייקחו איתם תמיד, לכל הבתים האחרים מעכשיו. הבית שאת החזרה אליו הם ישוו לכל ה״חזרות הביתה״ האחרות שעוד יחוו. שאת אנחת הרווחה שהוא נושא עמו הם יחפשו בכל פתיחת דלת. והיא יודעת שלא תהיה עוד אחת כזאת. 

רגע לפני שהיא פותחת את הדלת הישנה, היא משחררת את ידית המזוודה ומסתכלת על הבית שלה מבחוץ. זאת החזרה הביתה האחרונה שלה לכאן. בפעם הבאה כרטיס הטיסה יהיה לכיוון אחד. היא נזכרת בהצגה שראתה כשהיתה נערה. בכל פעם שהדמות הראשית היתה נכנסת הביתה היא היתה מברכת אותו בברכת ״שלום, בית!״. והמילים האלה נשארו איתה כמעט שני עשורים מאוחר יותר.

היא מסובבת את המפתח במנעול לכיוון שמאל, ואז את הידית העגולה לכיוון ימין. 

שלום, בית.