Maya Hirsch THE STORYTELLHER Blog When I grow up מיה הירש

מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?

בגיל 38, עם שלוש ילדות בספסל האחורי, כמעט בר מצווה של חיי נישואין, מגוון תפקידי ניהול בקורות החיים, 4 וחצי שנים לתוך הרילוקיישן ושבעה חודשים לפני החזרה לארץ, החלטתי שאני רוצה לדעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.

עמדתי ברמזור. בדיוק סיימתי שיחה עם מי שהיתה מועמדת להחליף אותי בתפקיד אחרי שאחזור לארץ. שוב סקירה על החזון של הארגון, המטרות והמשימות היומיומיות שהן חלק מהתפקיד. הפלטפורמות שכבר לא רלוונטיות ללקוחות שלנו לעומת אלו שכן כדאי ללמוד ולהיכנס אליהן, ומה באמת חשוב לקהל שלנו לשמוע.

שמעתי את עצמי מדברת: "קהל", "פלטפורמה", "שלנו", והבנתי שבעוד כמה חודשים אצטרך לעשות את כל זה מחדש. להיכנס למקום, להתאהב בו מהר, ללמוד את הקהל, לדעת מה הסיפור שאנחנו רוצים לספר, איפה הכי טוב לספר אותו ושוב לשווק תינוק חדש. אבל אם התינוק הפעם יהיה מכוער?

מנהלת שיווק סנובית

תראו, כבר מזמן למדתי, שבדיוק כמו אבא שלי, גם אני מאוד אוהבת ילדים. רק בתנאי אחד קטן, שהם יהיו הילדים שלי. כי ילדים של אנשים אחרים… נו, בואו נגיד שזה כבר סיפור אחר לגמרי. ופתאום, ככה ברמזור, הבנתי את האבסורד. מנהלת שיווק סנובית! שצריכה שהמוצר שהיא משווקת יהיה לטעמה, שהיא בעצמה חייבת לאהוב את התינוק לפני שהיא מוכנה להשוויץ בו לכל העולם. אז מה בעצם המקצוע שלי פה? אני לא אמורה להנות מהאתגר ולהצליח בלי קשר להזדהות האישית שלי עם המוצר עצמו? 

ניערתי מיד את המחשבה המפחידה הזאת מהראש שלי וחשבתי שכדאי לעדכן את קורות החיים כשאגיע הביתה ואולי אפילו לתרגם אותם חזרה לעברית (או שאנגלית יותר מרשים בארץ?). אבל אז, קוראת המחשבות הגדולה שלי, זאת שידעה כבר מהבטן מתי כדאי לתת איזו בעיטה כדי להחזיר את אמא למסלול הנכון, שאלה פתאום מהספסל האחורי: "אמא, כשהיית ילדה, מה רצית לעשות כשתהיי גדולה? תמיד רצית להיות מנהלת שיווק?".

בום בבטן. 

"לא, לא תמיד רציתי להיות מנהלת שיווק"

"אז מה רצית להיות?"

"תמיד רציתי להיות אמא".

"לא, אבל מה רצית לעשות בעבודה?"

"לא היה לי משהו כזה. כששאלו את החברים שלי מה הם רוצים לעשות והם ענו 'שוטר' או 'רופאה', אני אמרתי שאני רוצה להיות אמא", עניתי לה וכמעט האמנתי לעצמי.

"מה, כלום כלום? לא יכול להיות! אני רוצה להיות גם מעצבת פנים, וגם שתהיה לי חנות כמו טרגט, גם להיות מורה וגם לכתוב ולאייר סיפורים. בטוח היה לך משהו כזה".

ניסיתי לחשוב על תשובה. על מה יכול להיות שחלמתי כילדה ולא הצלחתי למצוא. מנהלת שיווק זה בוודאי לא היה.

ילדה של חלומות

ושלא תבינו לא נכון, אהבתי את העבודות שלי, את כולן! את הנוכחית בארה"ב ואת כל אלה שהובילו אליה. היו לי תפקידים מאתגרים במקומות שאהבתי והאמנתי בהם מאוד, עם מנהלים ועובדים שעד היום אני מחשיבה כחברים. אבל פה באוטו, אני לא יכולה להגיד לילדה החולמת שלי שזה היה "זה".

שיווק זה בדם שלי, זה בטוח. ככה אני חושבת, ככה אני מתנהלת ואהבתי לשווק כל מקום שעבדתי בו (גם אלה שלא הייתי בתפקיד שיווקי בהם). אבל כשאני חושבת על החזרה לארץ, וחיפוש מקום חדש, אני לאט לאט מבינה, שגם אם יתנו לי עכשיו את משרת החלומות בשיווק, סמנכ"לות בחברה מובילה, בלי הגבלות תקציב ועם יד חופשית לקריאייטיב אבל המוצר יהיה דיסק און קי, לדוגמה, אני ככל הנראה אעדיף לעבוד במחלקת דו"חות בעירייה.

התובנה הזאת הבהילה אותי מאוד. מנהלת שיווק סנובית זה לא משהו שחלמתי עליו, ואני לגמרי אישה של הגשמת חלומות. אז איך יכול להיות שהתגלגלתי עד לאמריקה, בניתי משפחה, קריירה ועדיין לא הבנתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה? נגמרים לי התירוצים. האיש מסיים כאן את ההכשרה המקצועית הארוכה בעולם ויתחיל סופסוף לעבוד כמו בנאדם נורמלי, הילדות כבר גדולות ופחות צריכות את אמא זמינה, הנדודים שלנו נגמרים, ולעזאזל, עוד רגע אני בת 40.

"אמא?"

"מה מיצי?" התנערתי מהמחשבות שלי.

"אז מה זה היה? מה רצית להיות?"

"אני לא יודעת אהובה שלי. אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה".

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

19 תגובות

  1. סיפור נהדר מיה! זוכרת את השיר Everybody's free (to wear sunscreen)? תמיד נאחזתי בשורה שאומרת שכמה מבני ה 40 המעניינים ביותר, עדיין לא יודעים מה הם רוצים לעשות עם חייהם :))

      1. סיפור נהדר! מאוד מזדהה עם מנהלת השיווק הסנובית הזו, כי אחרי הכל, מה אנחנו מוכרים אם לא סיפור ? וסיפור שאת לא מאמינה בו לא ימכר כי כל מה שתגידי או תעשי ישמע לך לא אמיתי וכך גם למי ששומע אותך.
        זה לא סנובי בעיני אלא יותר בוגר, ובגיל 40 א כבר יכולה להרשות עצמך לבחור, כי סיימת ללמוד את הדרך, את כבר יודעת אותה היטב אז כבר עדיף "לבזבז" את זה על משהו שאת מאמינה בו בכל ליבך!

  2. הכתיבה שלך סוחפת. כנה מאוד. נוגעת. ולגבי התהייה עצמה- מה לעשות כשנגדל- אני מאמינה שאם נשאל קצת אחרת את השאלה- זה ייתן לנו קצה חוט:
    עם מי אני רוצה לעבוד כשאגדל?
    עם אנשים?
    עם מוצרים?
    עם נתונים?
    ולאט לאט מפזרת את הערפל(:

    1. זאת אחלה עצה, שניסיתי גם אני במהלך שנת הניסיונות הזאת. לצערי, עלי היא לא עבדה, אבל אני מאוד מבינה את ההגיון שבה!

  3. וואהו, את כותבת נהדר! אני חושבת שהשאלה הזאת היא א'-ב' של משבר גיל 40, או בכלל… אני כעסתי על עצמי שרציתי להיות אדריכלית מאז שהייתי ילדה, והשקעתי בזה 20 שנה… כי בסופו של דבר, לא מצאתי שם את האושר. כנראה שזה לא רלוונטי מה רציתי לעשות כשהייתי ילדה. מה שחשוב זה מה אני רוצה היום. היום אני פשוט רוצה ליצור- לכתוב, לעצב, לתכנן, לפתח… בלי להיות מחוייבת לדבר אחד. ככה חופשייה לזרוק לעולם מה שבא לי…

    1. אני אוהבת את מקצב הכתיבה שלך.
      גיל 40 ידוע כגיל בו הרבה פעמים מחליפים/משנים דברים במקצוע.
      זה כתוב גם בספרות המקצועית…

      בגיל 40 שלי התלבטתי גם 😊
      בשלב כלשהו קיבלתי החלטה והלכתי איתה.
      כיום, בגיל 50, יש שלווה גדולה ושמחה על השינוי.

      מאחלת לך למצוא את אותה השמחה הפנימית

    2. תודה רבה אלונה! איזו מחשבה יפה זאת! מה זה באמת משנה מה רציתי לעשות כשהייתי קטנה? העיקר שאני עושה עכשיו משהו שאני באמת רוצה 🙂

      1. כשסיימתי תואר ראשון, שאינו מקנה לי שום מקצוע חוץ מתעודה שממש נהניתי ללמוד אליה, פתאום זה הכה בי שפעם, כשהיתי קטנה, רציתי להיות וטרינרית.
        ואז היה משבר.
        איך זה בא לי פתאום עכשיו בחיים.
        שלושה חודשים הסתובבתי עם טעם של החמצה וידיעה שוטרינרית אני כבר לעולם לא אהיה.
        ואז, הלכתי ללמוד קופיריטינג שמאוד מתאים לאופי שלי ואז הכל היסטוריה.
        לפני כמה ימים הגדולה שלי שאלה אותי אם חלמתי פעם להיות אמא, כשהיתי קטנה, והאמת שקצת נבוכתי, כי לעולם לא חלמתי להיות אמא… והתבישתי קצת בתשובה שלי.
        ועם זאת, היום, אחרי גיל 40, החלטתי שאין לי צורך בשום מירוץ, בשום אישורים חיצוניים, ואם בא לי להיות גם בקרירה וגם באמהות אז הכל טוב. ולא צריך להיות האמא הכי טובה או הקרירה הכי נוצצת. מה שחשוב לי זאת היכולת לבחור את המינונים שנכונים לי.
        התפלספתי…. הפוסט שלך מצוין

      2. "אני לא יודעת אהובה שלי. אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה".
        מיה יקירה, אחרי קריאת כל הסיפורים אני חושבת שאת יכולה היום להגיד בגאווה שאת יודעת! גאה בך על הדרך שעשית ושמחה להיות חלק קטן מהמסע… ממש מעורר השראה

  4. מבינה אותך לגמריי
    גם אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה
    אבל אני כן יודעת שאני שמחה להיות אני 😀

  5. היי מיה,
    אני בת 28 היום, ולפני שנתיים, כשהייתי בת 26, החלטתי להתפטר מהעבודה שלי כמורה.
    כשעשיתי את זה, הייתי בטוחה שזה הדבר הכי נכון, אבל אז, קלטתי שבעצם אין לי מושג מה אני רוצה, לעבוד, ללמוד? לא היה לי מושג. זה הלחיץ אותי.
    מרוב הלחץ, התחלתי לשאול את עצמי שאלות, והתחלתי לנסות כל מיני תחומי עניין חדשים, בין היתר, חזרתי לכתוב (משהו שאהבתי לעשות מאז שהייתי ילדה)
    בדיעבד, ממרחק של זמן, אני מודה שאני מבסוטה לגמרי על ההחלטה להתפטר.
    איך שהוא, שנתיים אחרי, פתאום הבנתי מה שאני רוצה לעשות.
    אני רוצה לכתוב. אולי להיות תסריטאית, לא יודעת- משהו בתחום זה בטוח.
    לכן, החלטתי שנה הבאה לקפוץ למים, וללכת ללמוד כתיבה.

    בקיצור, רציתי רק רציתי לכתוב לך שזה נחמד לדעת שעוד אנשים עוברים את הדברים האלה, כי כשאני הייתי שם, הייתי בטוחה שאנשים לא מבינים.
    וגם, רציתי לכתוב לך שמאוד אהבתי את הסיפור, הכתיבה שלך נעימה ואותנטית. 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי