לפני שבועיים ציינו בבית הספר של הילדות 24 שנים לרצח רבין. הגדולה השתתפה עם המגמה שלה בטקס ולכן קיבלתי הוראה מפורשת לנכוח גם אני בקהל. 

מסתבר שיש שני סבבים לטקס, כי יש הרבה תלמידים בבית הספר ולא כולם נכנסים יחד לאודיטוריום, אז הונחיתי להגיע לטקס הראשון שבו הילדה גם אומרת משפט אחד (כי יש הרבה תלמידים בבית הספר ולא כולם יכולים להגיד משפט בכל הופעה). 

מודה, זה אחד היתרונות הגדולים בלעבוד מהבית. האפשרות הזאת להיות זמינה ולהגיע לטקסים והופעות של הילדות, זניחים ככל שיהיו. וכך, בעודי נישאת על תחושת העליונות הזמנית של ״אני אמא נוכחת בחיי הילדות שלי״, קראתי הודעה בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית של ההורים מאמא חסרת מזל שלא הצליחה להשתחרר מעול הבוס והמשרה הקבועה ולכן מבקשת מהורים אחרים אם יוכלו להסריט בשבילה את הסולו של הבן שלה.

התמזל המזל והבן שלה הוא אחד הבנים היחידים שאני באמת מזהה בכיתה, ולכן במעשה שאין לו תקדים, התנדבתי בשמחה להסריט את הזמיר בסבב הראשון של ההופעה (מיד אחרי היתה כבר אמא שהתנדבה להסריט בסבב השני, אם במקרה הוא שר רק שם ולא בראשון, כי יש הרבה תלמידים בבית הספר וכל הטרראם). 

אין חטא בלי עונש

אבל כמו בכל טרגדיה קלאסית, אין חטא בלי עונש, ומי שלא ראוי לו שיקפוץ בראש, עדיף שישאר בשקט. תוך דקות ספורות קיבלתי הודעה פרטית ממספר שאינו שמור לי באנשי הקשר שמבקש בלשון נעימה אם אוכל להסריט גם את אביתר, בנה היקר של האמא המשועבדת החדשה. ״בשמחה!״ קלטתי את אצבעותי מקלידות לפני שהיתה לי האפשרות לעצור אותן ולהבין מה אני עושה. דלינג. ההודעה נשלחה. אבוד. ומה עכשיו?

אולי זה הרגע לעצור ולתת קצת רקע לסיטואציה. חזרנו לארץ לפני שנה ושלושה חודשים, ישירות לעיר חדשה, שכונה חדשה ובית ספר חדש. מה שאומר שהילדה צריכה להכיר בבת אחת 30 ילדים חדשים אבל אמא שלה צריכה להכיר 90 ילדים חדשים, ואם אפשר, גם את ההורים שלהם. משימה שנראית לי אבודה מראש. ובמקרה הזה, הילדה נכנסה ישירות לכיתה ה. הכיתה הזאת שבה בנים חיים בפלנטה אחרת מבנות וזה בכלל הגיל שבו הילדים מתקשרים כבר ישירות אחד עם השני, או לא מתקשרים בכלל (אם נחזור לרגע לסיטואציה שבה מעורבים שני המגדרים), והאמא בעצם נשארת תלושה, מיותרת ובעיקר לא מכירה אף אחד.

אז מפה לשם, אחרי שנה ושלושה חודשים, את רב הבנות אני כבר מזהה בפנים, חלקן הגדול אפילו בשם, אבל הבנים הם עולם אחר לגמרי שלא היה רלוונטי מהרגע שנכנסנו לכיתה הזאת ושנהניתי להשמיט מנסיונותיי האבודים לשנן שמות ופרצופים ולהצליח לחבר אותם לסיפורים של כל כך הרבה ילדים במקביל. 

ואז הבקשה העצובה הזאת, של אמא שאיתרע מזלה והיא ״לא חופשיה״ כמוני להיות נוכחת בחיי בנה ולכן עכשיו אני צריכה להיות נוכחת בהם. 

בהתעשתות של רגע מיהרתי לשלוח לה עוד הודעה ״באיזה מגמה הוא? את יודעת מתי הוא מופיע?״. חשבתי שאם אדע לפחות לאיזו הופעה לכוון אוכל להסתפק בצילום רוחב שייתן לאמא את חוויית ההופעה המלאה על הבמה ובעצם לא יסגיר את העובדה שאין לי מושג איך הילד נראה. אבל זאת כנראה נכנסה לישיבה חשובה עם המנכ״ל, או שירדה לה להפסקת סיגריה עם עוד חברה ״לא חופשיה״, או שפשוט הרגישה שעשתה את שלה בכך שמצאה מישהו אחר שיסריט סרט שלא יראו יותר מפעם אחת, והשתיקה את הטלפון כדי לחזור ולהתרכז בדברים שהם לא ההופעות המיותרות של הילדים שלה בבית הספר. ברת מזל!

תחושת העליונות שלי התחלפה מיד בפאניקה חסרת אונים. נכנסתי למבואת האודיטוריום בבית הספר וניסיתי בכל כוחי למצוא מישהו שאני מזהה, מישהו שאולי מכיר את אותו ״אביתר״ עלום ויעזור לי לזהות אותו ברגע המכריע. קיוויתי למצוא בין הילדים הממתינים לפני הכניסה לאולם את האמצעית שלי, אבל יש הרבה תלמידים בבית הספר ולא כולם נכנסים יחד לאודיטוריום (כבר אמרנו את זה?). לעזאזל! הכיתה שלה כנראה מגיעה לסבב השני. אבודה אני בוהה במאות ראשים של ילדים שאני לא מזהה, אולי מהם תגיע הישועה.

פתאום, בצד השני של המבואה אני מזהה חברה של הגדולה, היא היתה אצלנו בבית כבר פעמיים אז אפילו את השם שלה אני מכירה. אני מפלסת את דרכי אליה בין כל הילדים האחרים ובקול שנשמע רק קצת יותר מבוהל מהמבט שהיא החזירה אלי כשנפלתי עליה ככה משום מקום שאלתי, ״הדר! איך אביתר נראה?? אני צריכה לצלם אותו בשביל אמא שלו!״

הדר ילדה חכמה

הדר ילדה חכמה, ידעתי שהיא המענה לכל משאלותיי. 

״אה, הוא רגיל כזה. יש לו שיער חום, קצת ארוך. רגיל״. 

״הדר, אני צריכה קצת יותר מזה. יש לו אולי משקפיים? או משהו בולט שיבדיל אותו מהאחרים?״

״אה! יש לו עגיל!״

״…״

״אבל אני לא חושבת שתצליחי לראות את זה מהמרחק שתשבי בו…״

״לא, את העגיל אני לא אראה״. 

המבט המבולבל בעיניים שלה סימן לי שכדאי שאתקפל משם מהר אם אני לא רוצה שהילדה שלי תסומן כמסכנה עם האמא המטורפת שהולכת ומטרידה ילדים במסדרונות בית הספר. אבל רגע לפני שעזבתי אותה ניצת בי עוד רעיון אחד. 

״באיזה מגמה הוא? את יודעת באיזה קטע הוא משתתף?״

״אה, לא… אני לא יודעת. אני חושבת שאולי בתיאטרון? או ברב תחומי?״

״תודה, הדר. בהצלחה בהופעה!״

״רק שש שנים אתם ביחד באותה הכיתה! אפילו באיזה מגמה הוא את לא יודעת??״, סיננתי לעצמי כשהתרחקתי ממנה שוב לפינת החדר. 

מה עושים עכשיו? אה! רגע! אולי במקרה שמורה לי תמונת דף הקשר של הכיתה בקבוצת הוואטסאפ? למרות שזאת הקבוצה הראשונה שאני מוחקת ממנה את כל התמונות כשהזיכרון של הטלפון כבר מתמלא לי. עוברת מהר על התמונות בקבוצה, באמת אין הרבה. בדרך כלל אני שומרת את הדברים החשובים ואז הם נדחקים לתחילת תיקיית התמונות, אבל לא. יש שם עדיין פוסטר של החוג לקפוארה במתנס שאמא נואשת לקאר פול לחוג של הילד שלחה, אבל לא דף קשר. 

ואז אני קולטת, בין התמונות שעדיין לא מחקתי יש את תמונות הפיקניק הכיתתי משבת האחרונה. לא הלכתי בעצמי, שלחתי את האיש והגדולה. יש גבול! גם את שבתות בבוקר שלי אני צריכה להקדיש להיות נחמדה לפרצופים שאני לא מזהה?

כנראה שמי שצילם בעיקר היה הורה של אחד הבנים כי יש מלא תמונות של בנים ומעט מאוד של בנות. את הילדה שלי, לדוגמה, הצלחתי למצוא רק בתמונה אחת מתוך השבע עשרה שנשלחו…

רצתי חזרה להדר שעמדה שם כבר עם חברה נוספת. 

״הדר! בפיקניק ביום שבת! אביתר היה? הוא בתמונות?״

״אה, אני לא הייתי בפיקניק..״

״מה זה משנה?״ דחפתי לה את הטלפון שלי מול הפרצוף, ״הוא כאן? את מזהה אותו כאן?״ דיפדפתי בין התמונות בטלפון בלי הפסקה. 

באצבע חוששת הדר עצרה את הדפדוף העצבני שלי והצביעה על ילד באחת התמונות. באמת ילד רגיל, עם שיער חום קצת ארוך כזה. 

״תודה הדר! הצלת אותי!״

אמרתי אביתר או איתמר?

זהו, עוד כמה דקות יתחיל הטקס ומההורים שבאו ביקשו לעלות לשבת ביציע, כדי שלא נתפוס מקומות לתלמידים, כי יש הרבה תלמידים בבית הספר וכולם רוצים לראות את הטקס. 

התיישבתי לי באחד הכיסאות הקרובים למעבר ביציע, כדי שברגע האמת אוכל להתקרב למעקה ולצלם את הבמה, כשמחשבה מבעיתה חדשה נכנסה לראשי. אביתר? אמרתי אביתר או איתמר? יכול להיות שיש להן בכיתה גם אביתר וגם איתמר?

סמס בהול לאיש, ״יש בכיתה של הגדולה גם אביתר וגם איתמר??״

״אני לא יודע״

חזרתי להודעה של האמא. היא כתבה שם אביתר. 

שוב סמס לאיש. 

״אתה יודע איך אביתר נראה??״

הוא לא עונה לי. 

מה אמרתי להדר? אביתר או איתמר? יש סיכוי גבוה מאוד שאמרתי איתמר! ומה יהיה אם יש להן בכיתה גם את זה וגם את זה?

סמס לאמא של חברה של הילדה. 

״הצילו!!! את כאן?״

אני רואה שהיא מחוברת. 

מיד שולחת את התמונה שהדר זיהתה בה את איתמר או אביתר או אלוהים יודע איך קוראים לו. מקיפה את הדמות שלו בעיגול ומוסיפה שאלה: ״זה אביתר?״. 

מקליד/ה…

אחרי שתי דקות, כשהאולם כבר מתחיל להתמלא ואני מפחדת שהטקס יתחיל בכל רגע, הודעה חדשה מ״מורן אמא של יהלי ה1״. 

״כן. זה הוא. איך עשית את העיגול הזה מסביב לתמונה שלו?״. 

די, המתח הזה התיש אותי. מה עשיתי לעצמי? מאיפה הנחמדות הזאת שנפלה עלי?

בינתיים הגיעה גם ״לילך אמא של מיכל ה1״ והתיישבה לידי. כששמעה ממני תקציר של האירועים הקודמים פנתה לשני ילדים זרים שישבו שורה לפנינו בשמם הפרטי ושאלה באיזה מגמה אביתר. מסתבר שהם ילדים מהכיתה שלא משתתפים בטקס כי הם במגמת אמנות, וש״לילך אמא של מיכל ה1״ היתה שלוש שנים בוועד של הכיתה אז היא מזהה את כל הילדים ומכירה גם את השמות שלהם, למרות שהם בנים. 

להגדיל את בושתי בבוקר הזה, גיליתי שאביתר במגמה של הגדולה שלי. בטח גם שמעתי עליו כבר פעם ובטוח שהם עשו ביחד איזו הופעה או שתיים בשנה שעברה. טוב, לפחות נחסכה הסרטה של קטע נוסף בטקס, וגם קלוז אפ יהיה רק על הילדה שלי אז אני לא צריכה להתאמץ למצוא או לזהות את אביתר בין שלל הבלתי מזוהים על הבמה. רק לא לשכוח להסריט גם את הזמריר בסולו שלו. 

סוף מעשה במחשבה תחילה

כשהטקס נגמר היו לי שתי הודעות חדשות בטלפון. 

״כן, יש לו תספורת מגניבה כזאת״ שלח לי האיש בתשובה כל כך מדוייקת שאם רק היתה מגיעה 40 דקות קודם לכן הייתי בקלות יכולה לזהות את אביתר בין שאר קצוצי השיער. 

ו-״הוא מופיע במופע של הרב תחומי, הוא קצת צולע כי נפצע בכדורגל אתמול אז תראי שהוא הולך מוזר עם נעלי אולסטאר״ כתבה לי ״??? אמא של אביתר ו1״. 

אני חושבת שהגיעה השעה לחפש משרה מלאה איפשהו.