״צוּפִי?״, דפקתי בעדינות על הדלת, ״את רעבה?״

״לא!״ 

״להכין לך משהו טעים?״

״לא! אני לא רוצה לאכול!״ היא נהמה מבעד לדלת הסגורה. 

״טוב, תקראי לי אם תרצי משהו? את לא צריכה לשלוח הודעה, אני שומעת אם את קוראת לי״. 

"…"

״צוּפִי?״

״מה??״

״תקראי לי?״

״כן, כן. אני אקרא לך. שמעתי אותך כבר״. 

״אה, יופי. פשוט לא ענית, אז לא הייתי בטוחה. אבל אם שמעת ותקראי לי, אז יופי״.

"…."

"אני אהיה בסלון בינתיים, אני דווקא קוראת ספר מאוד מעניין. כדאי לך לקרוא כשאסיים אותו. אני אשמור לך אותו. את רוצה שאשמור לך?"

….

"טוב, תנוחי, אני לא אציק לך יותר. רק תגידי לי כשאת רעבה, כן? צוּפִי?"

….

"אולי היא נרדמה", חשבתי לעצמי בדרך לסלון. אז מה עכשיו? פשוט לשבת ככה כאן לבד? קפה! קפה זה רעיון טוב. 

עוגיות

מילאתי מים בקומקום החשמלי, הוצאתי לעצמי ספל. אולי להוציא גם לה? אולי היא רוצה לשתות משהו חם. אני אלך להציע לה. לא, בעצם, עדיף לתת לה קצת שקט. אם היא תרצה משהו היא תקרא לי. היא אמרה שהיא תקרא לי. אז עוגיות! אכין עוגיות. הריח בטח יעורר בה תיאבון, ואם לא מיד, אז יהיה לי משהו לפנק אותה בו קצת יותר מאוחר.

סידרתי על השיש קמח לבן, סוכר, אבקת אפיה, חמאה, שקית של שוקולד צ'יפס וביצים. הוצאתי את קערת הזכוכית מהארון והתחלתי לערבב את המצרכים לפי הסדר שקראתי פעם במתכון לאופים מתחילים. בעוגיות חמאה, אסור לערבב את החמאה יותר מידי, זה יעשה את העוגיות דחוסות וקשות מידי. צריך לערבב בדיוק במידה שתאחד את כל המצרכים, וזהו. צריך לשים לב מתי הזמן הנכון להפסיק. כמו בחיים.

…

"קראת לי?", חשבתי ששמעתי קולות מכיוון החדר שלה, "צוּפִי, את קראת לי? אני פשוט במטבח אז קצת יותר קשה לי לשמוע!", קראתי אל עבר הדלת הסגורה. שום תגובה. איכשהו אני לא מצליחה להתרגל לזה. לדממה הזאת ממנה. 

כבר שבוע שהיא בחדר שלה.

אני מרטיבה את הידיים ויוצרת מהתערובת כדורים בגודל כדור פינג פונג ומסדרת אותם בתבנית שטוחה.

שבוע שאני מדברת אל הדלת. מגישה לה ארוחות, מפנה צלחות ריקות, או לא ריקות מספיק. משאירה סלסלה עם כביסה נקייה מקופלת. לא מצליחה לראות אפילו שבב של יד שיוצאת כדי לאסוף או להחזיר את מה שהשארתי שם.

זה כישרון כזה שלה. אולי חוש ריח מפותח, שיודע לזהות מתי אין סכנה ולפתוח חריץ רחב דיו כדי לשאוב פנימה את התקרובת האחרונה שהושארה על סף דלתה וזהו. להעלם שוב. וזה לא שלא ניסיתי לחכות שם בדממה לרגע שהיא תפתח את הדלת ואוכל להסתכל לה בעיניים. אבל אף פעם לא הצלחתי להיות שם ברגע הנכון.

התקשרתי הבוקר לד״ר נופר. אין לה משהו חדש להגיד. צריך פשוט לחכות. אבל עד מתי? זה אמור לעבור מעצמו? הרי כבר פעם אחת חשבתי שהנה זה נגמר, ואז התחיל גל נוסף.

איפה הראש שלי?

אני מכניסה את התבנית לתנור ומגלה ששכחתי להפעיל אותו קודם. מוציאה את התבנית ומדליקה את התנור על 170 מעלות. העוגיות צריכות להיכנס לתנור חם, אז בינתיים, כדי שהחמאה לא תימס לי, אני מכניסה את התבנית למקרר. טוב שהתעקשתי לקנות את הדגם הרחב, ככה תמיד יש לי מקום להכניס למקרר את כל מה שאני רוצה. גם אם זאת תבנית עוגיות גדולה.

אני לוחצת שוב על הכפתור של הקומקום, כי מצאתי את הספל עם כפית הקפה מחכה למים רותחים על השיש.

מאז שהבלגן הזה התחיל, אני לא יודעת איפה הראש שלי. מתחילה לעשות משהו אחד, שוכחת, עוברת לעשות משהו אחר. והשקט הזה, פשוט מחריש אוזניים. בהתחלה חשבתי שאולי זה יהיה דווקא נחמד ככה. יתן לנו הזדמנות לדבר. רק היא ואני. בלי הפרעות חיצוניות, בלי הריצה המשוגעת הזאת של החיים. אבל אז היא נכנסה לחדר וסגרה את הדלת, ומאחורי הדלת הזאת מאוד שקט.

התנור כבר חם. בדרך להוציא את התבנית מהמקרר, אני לוחצת בפעם השלישית על הכפתור של הקומקום החשמלי ומחליטה בכל זאת להוציא גם לה ספל. כשהיא היתה קטנה כמה היא אהבה את פגישות ה"קפה" שלנו. כדי שהשוקו שלה ייראה כמו הקפה שלי, היא היתה מבקשת ספל של גדולים ושוקו כהה. בקפה נהגתי לשים בכוונה יותר חלב מהרגיל וכך הייתי מבהירה את הקפה שלי ומכהה את השוקו שלה כדי שייראו לפחות בגוון דומה. 

מה לא הייתי נותנת כדי לשבת איתה עכשיו לפגישת קפה. 

״צוּפִי! לא תנחשי בחיים מה אני מכינה לך!״ קראתי אל עבר החדר שלה בעודי מוזגת מים רותחים לספל של גדולים עם כפית גדושה של שוקו. איך לא חשבתי על זה עד עכשיו? העוגיות בתנור כבר מתחילות להפיץ ריח. עוד דקה והן יהיו מוכנות. זה יהיה מושלם. פגישת קפה עם עוגיות שוקולד צ'יפס טריות. מי יכולה לסרב לזה? אפילו אם יש דלת סגורה באמצע.

פגישת קפה

אירגנתי לנו מגש עם שני ספלים מלאים וצלחת עוגיות טריות, ונעמדתי מול הדלת שלה.

"צוּפִי, מה את אומרת על פגישת קפה? הכנתי עוגיות טריות".

היא שוב לא עונה לי.

אני מתיישבת על הרצפה מול החדר שלה.

"צוּפִי, אני יודעת שהמצב עכשיו חרא, זה חרא גם לי. אבל אי אפשר ככה עם השתיקה הזאת. לא מספיקה הדלת הסגורה? אפשר לדבר גם מבעד לדלת".

"די כבר אמא, תעזבי אותי בשקט".

"אני לא עוזבת. אני יושבת פה עכשיו ואנחנו מדברות".

"מה לדבר? אין על מה לדבר בכלל!"

"בטח שיש! תספרי לי. תספרי לי איך את מרגישה, על מה את חושבת, מה את עושה שם…"

"אני מרגישה מצוין! הכל בסדר. זהו. מרוצה? אפשר עכשיו שקט?"

"לא! אני לא מרוצה! אני לא מרוצה בכלל! זה לא בריא! אי אפשר להמשיך ככה!", איבדתי את הסבלנות.

"מה את רוצה ממני? את שמת אותי כאן! חשבתי שזה הדבר הכי נכון ובטוח למען כולם, לא??" היא התריסה.

"כן! זה הדבר הכי בטוח כרגע. ואת בוגרת מספיק להבין את זה, וזה בטח לא אומר שאת צריכה להעניש אותי בגלל זה".

"להעניש אותך? אותך?? מי פה בדיוק בעונש כרגע? את????".

"טוב, צוּפִי, אני לא יכולה לדבר איתך כשאת ככה. אני משאירה לך את השוקו והעוגיות פה מחוץ לדלת. את מוזמנת ליהנות מהם. כשתירגעי ותחזרי להיות בנאדם תודיעי לי". 

"את לא יכולה לדבר?? מי ביקש בכלל לדבר? את! את רצית לדבר! את לא הפסקת לקרוא לי, ולשאול שאלות, ולכעוס שאני לא מדברת! אז הנה, אנחנו מדברות ועכשיו אני לא בוגרת מספיק? אני לא בנאדם?".

"…."

"אמא!"

"…."

"אמא!!"

"…."

אמבטיה

"אמאאאאא!", היא שאגה, ממש כמו כשהיתה קטנה והסבון היה נכנס לה לעיניים באמצע האמבטיה. איך הייתי ממהרת להביא מגבת ולנגב לה את הפנים הקטנות, ועד שלא הייתי נושפת בעדינות שלוש פעמים על כל עפעף היא לא היתה מסכימה לנסות ולפתוח את העיניים מחדש. איזה מבט היה לה אז, חושש אבל גם מלא פליאה על הצריבה שעברה, בוחנת אותי ואת יכולות הקסם שלי להעביר לה את הכאב בכזאת מהירות.

קמתי מהרצפה והלכתי לסלון. לא הייתי מסוגלת יותר לצעוק אל הדלת. הייתי צריכה אוויר. קצת מרחק. את הקפה שלי השארתי על המגש. אם במקרה יתחשק לה קפה ולא שוקו, תהיה לה אפשרות לבחור.