״הלו?״

״מאיה?״

״כן…״

״הי! זאת מָיָה! מָיָה הירש. זאת אומרת, מָיָה הירש השניה. לא, כאילו, גם אני מָיָה. גם לי קוראים מָיָה הירש. נעים מאוד!"

״…״

״אוקי, זה נשמע קצת מפחיד, אני יודעת. תני לי להתחיל מהתחלה. 

קוראים לי מָיָה הירש, וקיבלתי אתמול מייל שאומר שזכיתי בהגרלה בכרטיס הזהב שכולל גם מקומות בגולדן רינג להופעה וגם כניסה מאחורי הקלעים. היה כתוב שם, שכדי לקבל את הכרטיס צריך להגיע עם המייל הזה לקופות בערב המופע. כנראה שיש לנו מייל דומה אז זה הגיע בטעות אלי, וממש לא יכולתי לתת לך להחמיץ את זה״. 

״אה! וואי, תודה! איזו חמודה את, אבל קיבלתי את ההודעה הזאת גם לנייד״. 

״אז יש לך את הכרטיס? לא היית מפספסת אם לא הייתי מתקשרת?״, משום מה לא הצלחתי לשחרר את תחושת השליחות שהיתה לי בשיחת הטלפון הזאת. 

״לא. הייתי מסתדרת גם ככה״. 

״אה״, ניסיתי להסוות את האכזבה בקול שלי, ״כנראה שיש לנו כתובת מייל דומה גם כן״, חזרתי על הפרט המיותר הזה שוב. 

״כן, כנראה״. 

״ותגידי״, המשכתי, למרות שלא באמת היתה סיבה לא לנתק עכשיו את השיחה הזאת, ״מה זאת ההופעה הזאת? לא הצלחתי לזהות אף אחד מהשמות שהיו כתובים במייל, אבל זה היה נראה מאוד מגניב״. (מגניב? אני אמרתי לה מגניב כרגע? לא היה לי את זה ביותר זקן?)

״ת׳אמת, גם אני לא ממש יודעת. אלה לא להקות, אלה דיג׳ייאים שמגיעים מאנגליה. חברים הולכים והזמינו אותי ללכת גם״, היא שיתפה איתי פעולה. 

״אה! נשמע מעולה. יופי! תהני!״, התרגשתי קצת יותר מידי בשביל שיחה עם אישה זרה, למרות שעדיין לא הצלחתי להבין איזו מין הופעה זאת אם מי שמופיע בה הוא בכלל דיג׳יי ולא זמר או להקה. 

״תודה״, היא ענתה בנימוס חששני. 

״טוב, אז… בעצם, אפשר לשאול אותך עוד שאלה?״, (מה עובר עלי? לא הפחדתי את הבחורה הזאת מספיק היום?). 

״כן, אין בעיה״ (לפחות היא נחמדה). 

שאלה אחרונה

״לפני שנה בערך, טסת לפריז ללילה אחד?״

״פריז? לא, לא טסתי לשום מקום״. 

״אה, טוב, כנראה שיש עוד אחת. פשוט קיבלתי מייל שמאשר את ההזמנה שלה ללילה אחד במלון. הוא היה בצרפתית והיה לי קשה להבין מה כתוב שם, אז גיגלתי את השם שהופיע במייל והבנתי שזה מלון. דאגתי שלא תוכלי לקבל את החדר שלך, זאת אומרת שלה, זאת אומרת שהיא לא תוכל לקבל את החדר שלה. שמאיה הירש, שהיא לא אני, ועכשיו אני יודעת שהיא גם לא את, לא תוכל לקבל את החדר שלה. אבל במייל ההוא לא היה טלפון של המזמינה, כמו שהיה במייל שלך, אז לא היה לי למי להתקשר. אני מקווה שהסתדר לה שם. איזה באסה זה להגיע ללילה אחד במלון בפריז ולא לקבל אותו בסוף כי המייל שמאשר את ההזמנה שלך הגיע למיה הירש אחרת בכלל?״

״כן, אההה, מבאס. אהמ, בכל מקרה, זאת לא הייתי אני, ואין בעיה עם הכרטיסים להופעה, אז תודה שהתקשרת אבל אהה..״, הבנתי שהגעתי לסוף השיחה הזאת. 

״יופי! אני שמחה שהכל בסדר. טוב מאוד. בסדר. אז, אהה, שיהיה לך כיף בהופעה, הא?״

״תודה״, היא ענתה בקצת פחות נימוס, מנסה מאוד לסיים כבר את השיחה. 

״אז יאללה, בי מאיה! שיהיה לך יום נפלא!״

״כן, תודה, גם לך!״ היא מיהרה לענות ולנתק. שמתי לב שהיא לא קראה לי בחזרה מיה והרגשתי צביטה בלב. לקחו לי את השם שלי, והיא אפילו לא הכירה בזה ולא קראה לי בשמי בחזרה. 

מאיה עם א'?

מכיתה א׳ עד כיתה ו׳ למדה איתי בכיתה מאיה אלון. הפרידו בינינו ה-א׳ ושם המשפחה. אחר כך, גם בנוער העובד היתה איזו מאיה אחרת, שאני כבר לא זוכרת מה היה שם המשפחה שלה, אבל גם היא היתה עם א׳ אז היה קל להבדיל בינינו. ״מאיה עם א׳ או בלי א׳?״ היתה השאלה הקבועה שהתלוותה לכל סיפור שגם אני הייתי חלק ממנו. למאיה של האוניברסיטה קראו מאיה פלדמן, אבל היא עזבה אחרי שנה א׳ אז היו לי עוד שנתיים להיות בהן לבד. 

יש "מָאיות" בכל מקום, היתה גם את מאיה מהמשתלה ומאיה אמא של ליבי. "מָיות" זה קצת יותר נדיר להכיר, אבל גם בהן נתקלתי, כמו מָיָה השליחה של הסוכנות ומָיָה ממשרד יחסי הציבור. אבל מיה הירש זה כבר סיפור אחר לגמרי.

את המייל הראשון קיבלתי שנתיים אחרי שעברנו לגור בארה"ב. אישור הזמנה של משלוח פרחים. צבעונים. המשלוח יגיע מחר בין 14:00 ל-17:00 לכתובת שסיפקתי בהזמנה, רח' אלי כהן 16, הרצליה.

אף פעם לא גרתי בהרצליה, באופן כללי איזור חיוג 09 די זר לי, אז שום פרט מציאותי לא יכול היה להפריע לי לדמיין את הבית רחב הידיים של מיה, עם הרצפות המאוירות בסלון והפרקט הטבעי בחדרי השינה. את החלונות הבלגיים הגדולים עם הפרופילים בצבע ירוק בקבוק, פתוחים לדק עץ רחב ממוסגר בעצי פרי.

מעניין לכבוד מה היא הזמינה את הפרחים? אולי היא מארחת חברים שלא ראתה הרבה זמן לארוחת ערב ורוצה שהשולחן יהיה חגיגי? אולי יש לה יום הולדת והיא משמחת את עצמה? ואולי זאת בכלל ההזמנה השבועית הקבועה שלה ורק בטעות אני קיבלתי הפעם את מייל האישור. בכל מקרה, צבעונים זאת בחירה מצוינת בעיניי. באותו יום, בדרך חזרה מהעבודה עצרתי בטריידר ג'ו וקניתי לעצמי זר סגול הביתה.

כמה חודשים אחר כך הגיע המייל מהמלון בפריז. לא חשבתי הרבה על מיה מאז המייל של הפרחים, אבל באותו בוקר, כשישבתי במשרד שלי כותבת עשרות מכתבי תודה לתורמים על תרומתם הנדיבה כבכול יום, עצרתי רגע לבדוק את המייל הפרטי שלי ושם היא חיכתה לי. מיה האחרת, המיה שיכולתי להיות אבל אני לא. 

לילה בפריז

דמיינתי לי אותה תמירה ודקה, לבושה בשמלת מִידִי ירוקה כמו צבע העיניים שלה, ומעיל גשם בצבע קרם מכסה אותה. עקבי סטילטו שחורים של מנולו בלניק טופפים בריצה קלה על מדרכות מרוצפות אבנים אל עבר מדרגות הכניסה למלון. השיער שלה פרוע מההליכה המהירה ברוח, ורק קבוצת השערות הקטנה שמלטפת את הלחי השמאלית שלה מצביעה על נפש מהורהרת, בעטיה היא נוטה למצוץ את קבוצת השיער בהיסח הדעת.

 אין לה מזוודה. גם ככה היא הגיעה רק ללילה אחד, ומזוודה היתה הורסת לי את כל הפנטזיה, אז בשביל מה? לילה אחד במלון בפריז. מי נשאר רק לילה אחד בפריז?

אספתי את הילדות מהקפיטריה, כמו בכל יום שבו אני מתעכבת במשרד ולא מספיקה לעשות כלום לפני שהן מסיימות את יום הלימודים שלהן. האיסוף הזה מכריז רשמית שהיום שלי בעצם נגמר. נסענו הביתה. את המגפיים שנעלתי לעבודה החלפתי בנעלי בית מוכתמות מטפטופי קפה ישנים, ונכנסתי ישר למטבח להתארגן על ארוחת ערב. חתכתי ירקות לסלט, הקטנה שהיתה עייפה ורעבה ביקשה שאשטוף לה תפוח. האיש התקשר, אבל הידיים שלי היו רטובות מהתפוח אז הגדולה מיהרה לענות לו והכריזה בקול שהוא יגיע מאוחר היום כי הוא נתקע במרפאה. הרגשתי את המיגרנה מתארגנת לה מאחורי העין.

מה השעה עכשיו בפריז? בוקר, רק התחיל היום. החדר יהיה מוכן בשלוש אחרי הצהריים. אז איפה מיה? על המטוס? אולי בכלל היא מגיעה ברכבת מעיר אחרת? אשת עסקים שפינתה את עצמה ללילה אחד בעיר הגדולה? או שהיא עיתונאית שהגיעה לסקר אירוע מיוחד ולא יכולה היתה להרשות לעצמה להישאר מעבר למועד האירוע כי היא צריכה לחזור למערכת כבר למחרת בבוקר. מיה זה לא שם מקובל בצרפת. אז אני מורידה מהפרק עיתונאית. למרות שהיא יכולה היתה להגיע מלונדון ללילה אחד שם. זה כן הגיוני.

איקאה

"אמא! הן לא מרשות לי לראות את התוכנית שלי בטלוויזיה!" הקטנה נכנסה למטבח בתלונה וכמעט שחתכתי את האצבע.

"תנו לה לראות גם תוכנית אחת!" צעקתי לעבר הסלון, "אתן כל הזמן רואות את התוכניות שלכן! וגם ככה עוד מעט יושבים לארוחת ערב".

מעניין באיזו מסעדה מיה תאכל את ארוחת הערב שלה? אולי באיזה בית קפה קטן במארה (Le Marais), שהיא והבעלים שלו מיודדים, כי היא מגיעה לשם לאכול בכל פעם שהיא מגיעה לפריז. גם אם זה ללילה אחד.

ואם היא פוגשת שם את המאהב שלה? פייר. שעל אף האהבה הגדולה שלו, יודע שאי אפשר לקשור אותה למקום אחד ולאיש אחד ליותר מכמה ימים רצופים.

היא תמיד יושבת בשולחן הפינתי, עם החלונות שפתוחים לחצר הפנימית. מזמינה לעצמה דניס צלוי על מצע של תפוחי עץ מקורמלים בחמאה. אם פייר מצטרף אליה, או גבר אחר, היא כמובן ממליצה על הסטייק פריט, אבל אם זאת חברה, אז אסור לה לפספס את הדיונונים בשמן זית וכמהין.

אני מוציאה את בקבוק מיץ התפוזים שהוסב לקנקן מים מהמקרר וקוראת לילדות לשולחן האוכל.

"אל תשכחו לשטוף ידיים קודם!"

את שולחן האוכל שלנו, כמו רב הרהיטים בבית הזה קנינו באיקאה לפני ארבע שנים. זה בית ארעי, הגענו רק לשלוש שנים, צריך להרים בית בזריזות ובתקציב דל מאוד. והנה אנחנו, כבר בשנה הרביעית שלנו פה, ואולי זה תאריך התפוגה של רהיטי איקאה, או שזה הפילטר של מיה בפריז, אבל פתאום כל שריטה וסדק בציפוי העליון של השולחן הזה קופצים לי לעיניים. 

כשישבתי עם הבנות לארוחת הערב שלנו, בוחנת את דלת הזכוכית לחצר הפנימית שלנו שמעולם לא נוקתה, ובשעת ערב כזאת אפשר בקלות לראות את טביעות הידיים הקטנות שמרוחות עליה, ידעתי שלא ככה נראים החלונות במסעדה בפריז. הם מוקפים שרשרת נורות עדינה כשמהמרפסת החיצונית משתלשלת עד אליהם עלווה ירוקה ורעננה. מיה לא מוטרדת ממקלחות, וסיפורים לפני השינה, או קופסאות אוכל שצריך להכין למחרת. היא מציתה לה סיגריה ארוכה ודקה, לוגמת עוד כוס של יין אדום מלא וחושבת לאן תתגלגל מחר, כשתסיים את הלילה הבודד שלה בפריז.

מִיָּה

שנה אחר כך חזרנו ארצה. הכרתי עוד שלוש מאיות חדשות מאז. הפסקתי להתעקש שיאייתו את השם שלי בלי א', אלא אם כן אלה חברים קרובים, בייחוד בגלל שנולד פה דור חדש של מיות, רק שהן מבטאות את השם שלהן כ-מִיָּה ולא מָיָה. 

החיים של מיה הנוכחית עמוסים ושוחקים כהרגלם, לא היה לי זמן עוד להרהר במיה עם הצבעונים, או במיה מפריז, ואולי הן בכלל אותה אחת. אבל אז הגיע המייל עם הכרטיסים לגולדן רינג, שטרף לי את הקלפים מחדש. יש עוד אחת. דלת חדשה שנפתחה למיה אחרת, צעירה יותר ממני. היא עלולה להחמיץ את ההופעה, והכרטיסים למאחורי הקלעים. ואם זה יוביל אותה למסלול החיים של המיה ההיא מהפרברים שבגיל 39 עוד לא יודעת מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה? לא יכולתי לתת לזה לקרות לה. שותפות השם מחייבת.

אז התקשרתי למיה הירש, שהסתברה כמאיה הירש, ופתאום הדלת הזאת שנפתחה, היתה לי רעשנית מידי, ובכלל, אני עדיין לא מבינה מה זאת הופעה שהיא לא של זמר או נגנים אלא של די ג'יי. כשמתחשק לי אני קונה לעצמי צבעונים, והם מאירים בצבע את הדירה נטולת הגינה שלנו. לא טסתי ללילה אחד בפריז, וגם לא אטוס כנראה, אבל בגיל 41 (היום ממש!), אחרי שנה משברית אבל גם אחת הטובות בחיי, אני חיה את החיים של המיה הירש הכי מדוייקת בשבילי.

Non, rien de rien. Non, je ne regrette rien