THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | שלרם

שָׁלְרַם

"שָׁלְרַם".

זאת היתה התשובה המכובסת שקיבלתי ממי שהיה בזמנו החבר שלי, כששאלתי מה אלה הכדורים האפורים הגדולים בסיר שהונח מולי במרכז השולחן לארוחת הערב. 

"את חייבת לנסות את זה, זה מעדן, אני אומר לך", הוא ניסה לשדל אותי.

"זה גם מאוד בריא", הוסיפה אמא שלו, "הפרסים מאמינים שזה טיפול מצויין לשפעת ולכל מיני מחלות".

כבר התרגלתי לזה שהם קוראים לבזיליקום "רֶיוּן", ושריח הטָלְחוּן (טרגון) דבק בכל חפץ בבית שלהם. אני גם יודעת שביָאזְד קוראים "בּוֹנִים" למה שמוכר יותר לעולם כ"טהדיג", וכמובן שגונדי הוא רק שם גנרי למגוון רחב וטעים במיוחד של קציצות. אבל בעיגולים הדלוחים האלה עוד לא נתקלתי ופשוט לא הצלחתי בשום אופן לפענח מה הם באמת. גם ריח האדמה הרטובה שהם הדיפו לא עורר את בלוטות הרוק בפה שלי, ועל אף אהבתי הרבה לבחור, העדפתי לוותר על ההמלצה שלו הפעם ולפנות לאחת מהמנות האחרות שהוגשו לשולחן.

"חבל שאת לא טועמת, זה מאכל פרסי שהוא מאוד אוהב", סיננה האמא האשכנזיה-אמריקאית שלו. "זה אולי לא נראה יפה במיוחד, אבל זה מאוד טעים!".

"אני פשוט לא מצליחה להבין מה זה", חייכתי בנימוס, "איך קוראים לזה?"

"שלרם!" היא ניסתה שוב, "נו, איך קוראים לזה באנגלית? Turnip!"

"צנון?" שאלתי.

"לפת", הבחור שאיתי נזכר פתאום בעברית שלו, "זאת לפת".

הלב שלי צנח והמזלג נשמט לי מהיד על הצלחת.

"לפת??? אני לא אוכלת לפת!! לפת זה האוכל של השואה!" הזדעקתי כלפיו בהכי הרבה שקט שהצלחתי, לא מאמינה שאני מוצאת את עצמי בסיטואציה שמגישים לי לפת לארוחת הערב במסווה של אוכל בריא וטעים.

המוח טס ב-180 קמ"ש, מנסה לעכל את מה שקרה פה כרגע. לפת. על השולחן מולי מוגשת לפת. גם לא נעשה פה שום ניסיון של הסוואה, לגרום לה להיראות אכילה יותר, חתוכה, צלויה, עם איזה רוטב מתקתק או אפילו רק שמן זית וקצת טימין ומלח, משהו שינתק אותה מהשורשים האירופאיים החולניים שלה. לא! היא הוגשה ככה, כמו שהיא, בלי אף טיפול בישולי מפנק, מבושלת במי מלח, אפורה, שלמה, בסיר שגם הוא ידע ימים יפים יותר. טוב שלא הגישו אותה בצלחות פח מלוכלכות, לצד חצי כוס של מרק דלוח. איך היא יכולה לבשל את מה שאמא שלה אכלה ביערות? והקליפות, נזכרתי פתאום, מה הם עשו עם הקליפות לכל הרוחות?? מה אני עושה בבית הזה???

לא הצלחתי לסיים את הצלחת בארוחה הזאת. אשמה מעורבת בבחילה מילאה לי את הגרון והאורז פשוט לא הצליח לעבור למרות כל ניסיונותיי להיראות שלווה מבחוץ. כל מה שרציתי זה שיורידו את הסיר הזה מהשולחן ולא אצטרך להתמודד עם המראות והריחות שהוא מעלה אצלי בפנים.

מה קשור שואה עכשיו?

בדרך לדירה הירושלמית השכורה שלנו לא הצלחתי להתאפק יותר.

"מי אוכל לפת תגיד לי? איך יכול להיות שאתם מגישים את זה ככה לשולחן? ועוד אמא שלך, האשכנזיה! היא זאת שמבשלת את זה. בלי שום בושה? שלרם, עלק. יופי שמצאתם לזה שם בפרסית".

בדרך כלל אני הנהגת והוא הנוסע, אבל הפעם הרגשתי שגם החושך וגם השואה הזאת גדולים עלי מידי ולא אצליח להתרכז בדרך, ככה שהיו לי כל הפנאי והתעצומות לשפוך עליו את חמתי ולהוכיח אותו על העוולות שמתבצעות אצלו בבית ככל הנראה באופן די עקבי.

"את לא נורמלית. באמת. מה קשור שואה עכשיו?"

"מה קשור?? מה זאת אומרת מה קשור? אתה לא יודע מה נתנו ליהודים לאכול במחנות? לפת! יותר גרוע מזה, קליפות של לפת! את הלפת הם נתנו לחזירים!! ואתם בכלל שומרים כשרות! לפת זה לחזירים!" ניסיתי לירות בכל החצים שעלו לי לראש. "מה באמת אתם עושים עם הקליפות של זה? אולי ריבה??"

"לא, היא מבשלת את זה ככה, עם הקליפה. אוכלים גם את הקליפה, לא ראית?" הבחור כבר מתחיל לאבד ביטחון ומנסה להראות כאילו הוא מתרכז בנסיעה כדי שהשיחה הזאת תסתיים כבר.

"אוכלים עם הקליפה?????? אתה נתת לי לאכול קליפות של לפת?????"

בדירה, כל ספרי ק.צטניק זעקו אליי מאשימים מהמדפים בספריה, יכולתי לראות איך אנטק צוקרמן בגב "שבע השנים ההן" משפיל ראש לעברנו כשהוא מריח מפי הבחור את הבל הלפת שנאכלה. שקלתי לפתוח שוב את אלבום התמונות מהמסע ההוא בכיתה י' כדי לחלוק כבוד, אבל הרגשתי שאין לי מספיק כוחות בשביל זה. ולהיכנס למקלחת עכשיו בהחלט לא בא בחשבון.

כל שנותר לי היה לסנן בקול רועד אבל ברור: "בחיים שלך אל תבקש ממני שוב לאכול את זה!".

הביקור

קצת פחות משנתיים אחרי החתונה, הגיעו לביקור בארץ בני הדודים המבוגרים של חמותי מארה"ב. הוזמנו כולנו לארוחת בוקר ביום שבת.

שמעתי כל כך הרבה סיפורים על יהודית והארי לאורך השנים שבאמת התרגשתי לקראת המפגש, איך הארי נוהג בפראות על הגשרים בניו יורק כאילו הוא היחידי שעל הכביש, ואיך יהודית צועקת עליו בכל פעם שהוא עושה טעות קטנה. החיקויים של הכתובת שלהם "בבריידן ביץ׳" במבטא הונגרי כבד היו מהחביבים עלי ברפרטואר המשפחתי, בייחוד מאז שנכנסה הגרסה של גיסי אחרי הביקור האחרון שלו בארצות הברית. ועל איך בגיל 11 יהודית הצליחה לשרוד את צעדת המוות, למרות שאמא שלה נורתה לידה והיא נשארה רק עם מארישקה, הדודה שלה.

השולחן היה עמוס מאכלים, אפילו יותר מהרגיל. לתפוחי האדמה והביצים הקשות הקבועים של שבת בבוקר נוספו גם כבד קצוץ, סלמון מעושן, פשטידות, וסלט לא חריף. אני והבחור ישבנו מול יהודית, הארי וסבתא שרה שהגיעה גם היא מחיפה לכבוד הביקור. השיחה התנהלה ברובה באנגלית, כי הארי לא מבין עברית כמעט בכלל.

רגע לפני שכבר באמת חשבנו שנתפוצץ מרב אוכל, התרוממה חמותי וביקשה לפנות עוד קצת מקום בשולחן, כי היא שכחה להגיש עוד מנה שהכינה. יהודית, אישה חביבה בת 75 מיהרה לפנות מסביבתה את פשטידת הפטריות שאף אחד לא נגע בה ודחקה לעבר הארי את סלט הכרוב, כך שהיה מקום בדיוק באמצע השולחן לסיר שעשה את דרכו אלינו בידי חמותי. 

זיהיתי את הסיר כבר כשהונף מהפלטה. סיר נמוך ורחב מנירוסטה משופשפת משטיפות חוזרות בסקוץ' ירוק (ההוא של הכלים הפרווה) והלב שלי החסיר פעימה. נעצתי אצבעות בירך של הבחור וחיוך של מבוכה התפשט לי על כל הפנים.

התרגלתי כבר לזה שלאורך השנים סיפור הלפת שלי נרשם תחת רשימת הסיבות המשעשעות לאהוב אותי או רשימת הדוגמאות לכמה אני משוגעת (תלוי פשוט מי מנהל את הרשימה), אבל מעולם לא העליתי על דעתי את האפשרות שהלפת, השואה ואני, ניפגש ככה, פנים אל פנים (מילולית) מול מבחן המציאות הגדול.

"Shalram"

התסריט מהסיבוב הקודם חזר על עצמו כמעט מילה במילה.

יהודית: "Ooh, what is this?"

חמותי: "Shalram!"

סבתא שרה: "It is one of the Parsi dishes she makes for Yossi all the time"

חמותי, מתעלמת מחץ הביקורת של אמא שלה: "Try it! It is very good and very healthy!"

האצבעות שלי מתהדקות על הירך של הבחור ואני לא יודעת אם הדמעות שעולות אצלו בעיניים הן מהכאב או מהצחוק שהוא מנסה לבלוע.

יהודית מחליטה לחלוק אחד עם הארי. סבתא שרה מבקשת גם היא חתיכה קטנה משלהם, כי מעולם לא טעמה, למרות שהבת שלה מכינה את זה כל כך הרבה שנים כבר.

ביס ראשון.

יהודית: "Ummm, this is nice… how is it called?"

חמותי: "It's a kind of a root, I can't remember its name in English right now"

אני מרגישה את הלחיים שלי מתלהטות והבטן מתהפכת. מן תערובת מוזרה של מבוכה, התרגשות, תחינה שהרגע הזה ייגמר כבר, תפילה שהשריטה שלי תתברר כשטות ורצון אדיר לצאת צודקת. בשקט אני משתלבת בשיחה ואומרת: "Turnip. It's called turnip".

סבתא שרה: "זה נחמד".

יהודית פונה להארי: "It tastes familiar, doesn't it?"

סבתא שרה: "Yes, it does. You're right"

ביס שני. 

אני חושבת שאני מצליחה להרגיש את עצם הירך של הבחור. כבר אין לאצבעות שלי לאן להמשיך מכאן. העיניים שלי מתמלאות בדמעות ואני מנסה בכל כוחי לעצור את הצחוק שאני מרגישה שעולה וממלא לי את הגרון.

יהודית: "What does it taste like?"

הארי: "I don't know, but I like it"

יהודית: "It's a root, you say?" לוקחת ביס שלישי מהצלחת של הארי.

ביד הפנויה שלי אני מנסה לנגב את הזיעה שהצטברה לי מעל לשפה העליונה במפית נייר כחולה. נשימות עמוקות. עוד מישהו מרגיש את המתח הזה או שאלה רק אנחנו? כמעט שכחתי שגם האחים שלו כאן ואני תוהה אם גם להם עובר בראש מה שעובר לנו.

סבתא שרה: “It tastes a little like a potato, doesn’t it?”

יהודית: “No, I don’t think it’s that. I know this taste.” 

פתאום היא מורידה את המזלג ופונה לסבתא שרה, “I know what it is! It’s what we ate then”. העיניים שלה מתיישרות ונלכדות בעיניים שלי, לא נותנות לי להתפורר אל מול רגע ההבנה שלה. היא מחייכת. 

"זה מהזמן של הגרמנים".

זיכרון

עברו כבר 12 שנים מאז ארוחת הבוקר ההיא. סבתא שרה כבר לא איתנו, להארי יש אלצהיימר ומאז שיהודית שברה את האגן גם היא כבר לא יוצאת מהבית. גם מצידנו, כבר כמעט שאף אחד לא נוסע לבקר בברייטון ביץ׳ ואת הבנות הם מעולם בעצם לא פגשו. 

אבל גם היום, הילדות שלי יודעות להגיד שאמא לא אוכלת תמרים כי הם נראים כמו ג׳וקים, ולפת כי היא מזכירה לה את השואה. למרות שכבר יותר מאת השואה, הלפת מזכירה לי את יהודית והארי. ואת אותו בוקר, שבו לפת מבושלת, שאותה אכלו בזמן של הגרמנים, הצליחה להביא להם רגע של זיכרון חמלה טעים.

ואז גם אני מחייכת, כי יש פעמים שבהם מרב שאני צודקת, אני בעצם לגמרי טועה. 

ממליצה לקרוא גם

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפורים | משאירה מילים

משאירה מילים

היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | סיפור | שמחה אומרת

שמחה אומרת

הן נפגשות בכל ראשון וחמישי בבוקר. ארבע שכנות, חברות. שותות קפה ביחד בחצר. שמחה אומרת שזאת הדרך הכי טובה לפתוח ולסגור את השבוע.
פעם שמחה היתה מכינה את הקפה לכולן. אמריקנו קר (גם בחורף) לירדנה, נס עם הרבה חלב בספל זכוכית לדליה, ושחור עם הל כמו ששלום אוהב, לעדינה. לעצמה, שמחה מכינה הפוך במכונה שקנה לה הבן ומרגישה באמריקה.

THE STORYTELLHER | מיה הירש | בלוג | סוף העולם

סוף העולם

"אם את לא מאמינה לי, תלכי לראות בעצמך!"
"איך לראות? אם אין שם כלום, מה אני אראה?"
"אל תלכי עד הסוף, כי אם תגיעי לסוף הצוק את תפלי לתוך כדור הארץ, אבל את יכולה לראות את הלאבה שמתפרצת ממנו".
"לאבה? לא אמרת לי כלום על לאבה!"
"טוב, כי רק פעם בשנה רואים אותה"
"מה? היא מתפרצת פעם בשנה?"
"כן"
"כל שנה?"
"כן!"
"איך יכול להיות שהרחוב לא נשרף?"

17 תגובות

  1. וואו.. ראשית, אני שמחה לשמוע שלא רק לי יש שריטות מהשואה, למרות שנולדתי הרבה אחרי ואני רק דור שלישי… שנית, מעולם לא טעמתי לפת (אולי בגלל מה שהסברתי במשפט הראשון, זה לא משהו שחשבו אי פעם להגיש אצלנו בבית…), אבל התיאור היה כל כך מדוייק, שממש הרגשתי שאני שם אתכם בארוחה, אפשר היה להרגיש את המתח באויר.
    כתוב נפלא. תודה ששיתפת : )

    1. תודה עילית! היה בהחלט מורט עצבים, אבל גם מצחיק מאוד אחר כך. אז השריטה שלך לא תאפשר לך לנסות את ירק הפלא לפת? הפרסים נשבעים שהוא תרופה מושלמת לשפעת!

  2. כתוב נהדר. העלילה בנויה בצורה מרתקת, ואפשר ממש לחוש את המתח באוויר. נהניתי מאוד!

    1. סיפור מקסים, והזכיר לי סיפורי ילדות קסומים, אצלינו ( הרוסים) משכו לפת ולא גזר, אני אכלתי אותה לא מבושלת כשהייתי רעבה, היא גדלה גם בקור , וקריספית, תודה שהעלית חיוך על פני.

  3. נהדר! ממש ראיתי סרט לנגד עיני, כולל התנשפויות חנוקות שלך ושל הבחור, שנוספו אצלי בדמיון 🙂
    מעולם לא טעמתי לפת, ועכשיו גם אין סיכוי שאטעם!

    1. 🙂 תודה סיגל! מודה, שגם אחרי שטעמתי (גרסאות צלויות וממותקות שלו, לא גנריות כמו אלה שהוגשו כאן) אני לא ממליצה במיוחד… אבל כנראה שאנחנו מפספסות את סגולות הריפוי שלו.

  4. נהדר מיה! צחקתי בקול, וזה הרבה, בהתחשב בנסיבות :)) אני דווקא מחבבת לפת, צלויה בתנור עם עוד ירקות שורש. אולי זה הזמן להכין שוב. בריאות 🧡

  5. היו פה קטעים שממש צחקתי בקול רם, קצטניק קצטניק….. איזה סיפור מטורף, בחיי

  6. איך הצלחת לגרום ללפת להיות כזו מעלפת? שנון ומלא חוש הומור וזה "רק" סיפור על לפת! מה יהיה בהמשך – כולי ציפייה!!!
    מיה יקרה, הכתיבה שלך מופלאה!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

נעים להכיר!

Maya Hirsch | THE STORYTELLHER | מיה הירש

הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.

בואי נשמור על קשר!

חיפוש

אל תפספסי את הסיפור הבא! הירשמי לניוזלטר שלי