היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.
״הלו?״ ״מאיה?״ ״כן…״ ״הי! זאת מָיָה! מָיָה הירש. זאת אומרת, מָיָה הירש השניה. לא, כאילו, גם אני מָיָה. גם לי קוראים מָיָה הירש. נעים מאוד!" ״אוקי, זה נשמע קצת מפחיד, אני יודעת. תני לי להתחיל מהתחלה".
הפעם הראשונה ששמעתי שהבת של שרה הנכה מתחתנת היתה במכולת של איציק הקמצן. מרגלית, מכניסה 3/ד' אמרה לו שהיא בטח הסתבכה כי לא ראינו אותה מסתובבת עם אף אחד ופתאום יש חתונה.
בהתחלה ילדתי אותך פעמיים. פעם אחת בחדר ניתוח ופעם אחת, חודשיים אחר כך, ביער ירושלמי שקט. ילדתי אותך שוב, שנתיים מאוחר יותר, בלידה של אחותך הקטנה.
כבר סיפרתי כאן על תחילת המהפך שלי למיזנטרופית גאה. אבל הבטחתי לספר על הרגע שבו לראשונה הרגשתי שאני חייבת לשים את עצמי גם לפני אנשים שקרובים לי באמת, יהיו התוצאות לכך אשר יהיו.
״מאמי, קרה לי משהו ביום העצמאות?״, שאלתי את האיש כשהתעורר מהשנ״צ לפני כמה ימים. ״לך או לנו?״
״לי, לנו, לא משנה. משהו שאני יכולה לספר עליו סיפור״. ״אנחנו התחלנו להיות חברים במוצאי יום העצמאות״ הוא אמר בקול שעדיין מנסה להבין אם זאת היתה שאלה מכשילה.
"אם אני אצטרך להיכנס למטבח הזה עוד פעם אחת זה יהיה כדי לשרוף אותו!" איימתי על האיש אחרי יום נוסף עמוס בישולים וגיחות של הילדות למקרר בין לבין. "אמא, אז תלמדי אותי להכין דברים, ואני אכין ארוחת ערב!" התערבה הגדולה וניסתה לסייע.
הי, אני מיה, אני בלוגרית, סטוריטלרית, כותבת, עורכת, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלי.
