היא סיימה את השיחה ומיהרה לכתוב ביומן: חזרה שבועית, בלי תאריך סיום, יום שלישי בשעה 14:30, "יאיר בשיעור פסנתר. הרב קוק 13/3", יומן משפחתי. בשנה האחרונה היא מקפידה להכניס גם את הפעילויות של הילדים ליומן המשותף שלה ושל יואב. לא כי היא מצפה שהוא ייקח חלק במערך ההיסעים המשפחתי, אלא רק כדי שיידע איפה הם, אם משהו יקרה.
“You need to say your goodbyes now”. אני שומעת את האיש לידי מעביר משקל בין הרגליים, מנסה לסרב בשקט שלו. אני לא מעזה להישיר אליו מבט, מסתכלת רק עליה. החדר חשוך ואנחנו עומדים משני הצדדים של המיטה. אני שומעת את ההנחייה שהוא קיבל. אני את שלי כבר אמרתי כשזה עוד נשמע כהצעה, אבל האיש שלי לא מסכים.
היא פותחת את העיניים. שוכבת במיטה, מסתכלת על התקרה. לוקחת רגע להרגיש את עצמה בשקט מקרוב.
הכאב העמום בגב התחתון עדיין יושב שם ברקע. כבר חודש שלא הלכה לשיעור פילאטיס, כי נשבר לה כבר להזיע ואפילו אם כל המזגנים שבעולם יפעלו יחד, הם לא יצליחו לקרר את החום הזה שמגיע לה מבפנים.
איזור המשחקים לפעוטות בנמל התעופה, בקצה השרוול המרוחק ביותר מאיזור האוכל. יש עוד שני ילדים שמשחקים בצעצועים לידה, מלבד הילדה שלה, אחד מהם לא מוכן לחלוק את הנדנדה שהתישב עליה וההורים שלו בכלל עסוקים בניידים.
״צוּפִי?״, דפקתי בעדינות על הדלת, ״את רעבה?״. ״לא!". "להכין לך משהו טעים?". "לא! אני לא רוצה לאכול!" היא נהמה מבעד לדלת הסגורה. "טוב, תקראי לי אם תרצי משהו? את לא צריכה לשלוח הודעה, אני שומעת אם את קוראת לי".
בהתחלה ילדתי אותך פעמיים. פעם אחת בחדר ניתוח ופעם אחת, חודשיים אחר כך, ביער ירושלמי שקט. ילדתי אותך שוב, שנתיים מאוחר יותר, בלידה של אחותך הקטנה.
״מאמי, קרה לי משהו ביום העצמאות?״, שאלתי את האיש כשהתעורר מהשנ״צ לפני כמה ימים. ״לך או לנו?״
״לי, לנו, לא משנה. משהו שאני יכולה לספר עליו סיפור״. ״אנחנו התחלנו להיות חברים במוצאי יום העצמאות״ הוא אמר בקול שעדיין מנסה להבין אם זאת היתה שאלה מכשילה.
הגדולה התקשרה היום אחרי בית ספר לשאול אם היא ויהלי יכולות להיפגש. מן שאלה כללית כזאת בלי הבקשה הספציפית שידעתי שחבויה שם. שיחקתי את המשחק. ״אצלנו או אצלה?״. ״זה משנה?״, שאלה בהִתַּמְּמוּת הכמעט מתבגרת. ״אחד מהם עדיף?״
7:10 השעון המעורר מצפצף. אני הופכת אותו ונותנת לקללה קטנה להשתחל לי מבין השפתיים. עוד לילה שבקושי ישנתי בו. כבר חודשיים שאני לא מצליחה להירדם, וכשאני כבר כן ישנה אני חולמת חלומות מטורפים. לפעמים אלה חלומות נוראיים, שאני מתחננת להתעורר מהם באמצע כדי לוודא שהם באמת רק חלום.
אחרי שישה שבועות רצופים שבהם האיש היה "און קול" במחלקה, לא הצלחתי לזכור אפילו איך קוראים לי. זה חודש וחצי שהילדות זכו לראות אולי צללית שלו בבית, כשהיו מתעוררות בלילה בבכי מרב געגועים.
