המיזנטרופית (חלק א')
אחרי שישה שבועות רצופים שבהם האיש היה "און קול" במחלקה, לא הצלחתי לזכור אפילו איך קוראים לי. זה חודש וחצי שהילדות זכו לראות אולי צללית שלו בבית, כשהיו מתעוררות בלילה בבכי מרב געגועים.
אחרי שישה שבועות רצופים שבהם האיש היה "און קול" במחלקה, לא הצלחתי לזכור אפילו איך קוראים לי. זה חודש וחצי שהילדות זכו לראות אולי צללית שלו בבית, כשהיו מתעוררות בלילה בבכי מרב געגועים.
“אבל אמא, את מכינה לי שניצלים? ואת המרק ירקות שלך!". החיילת שעמדה לפני בתור לטלפון הציבורי כבר עמדה לסיים את השיחה עם הבית כשנזכרה ברגע האחרון לבקש פינוק אחד חשוב לחיילת הגיבורה שנמצאת כבר חמישה ימים שלמים בטירונות רחוק מהבית, את האוכל של אמא שלה.
(או על חישגד, נדנדות, וימי הולדת)
״אמא, היום אחרי הצהריים יש לי מסיבת יומולדת בבית. הזמנתי את כל הגן שיגיעו בארבע. אפשר עוגת ברבי?״. הייתי בגן חובה, והצבעים שהפנים של אמא שלי החליפו כשהודעתי לה את ההודעה המשמחת.
בגיל 38, עם שלוש ילדות בספסל האחורי, כמעט בר מצווה של חיי נישואין, מגוון תפקידי ניהול בקורות החיים, 4 וחצי שנים לתוך הרילוקיישן ושבעה חודשים לפני החזרה לארץ, החלטתי שאני רוצה לדעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.
לפני שבועיים ציינו בבית הספר של הילדות 24 שנים לרצח רבין. הגדולה השתתפה עם המגמה שלה בטקס ולכן קיבלתי הוראה מפורשת לנכוח גם אני בקהל. מודה, זה אחד היתרונות הגדולים בלעבוד מהבית. האפשרות הזאת להיות זמינה ולהגיע לטקסים והופעות של הילדות, זניחים ככל שיהיו.
לפני כמה חודשים, ישבתי בבית קפה עם חבר קרוב שלא יצא לנו להתראות הרבה זמן. הוא על אספרסו כפול עם חלב רותח בצד, ואני עם חליטת ג'ינג'ר, נענע ודבש ללא קפאין. קישקשנו כבר כמעט חצי שעה, ורק אז, כשזרקתי תוכנית לחגיגות ה-40 של חברה טובה, נפל לו האסימון.
"צ-א-י ! ל-י ! מ-ה-ח-ד-ר!!" לראשונה מזה למעלה מעשור, אני הייתי זאת שצעקה את המשפט. אבל הפעם, במקום להמשיך בטריקת דלת מרעידת קירות, מה ששמעתי אחרי היה צחקוק מתרגש וטפיפת רגליים בורחות בשקט מאחורי הדלת שנסגרה בעדינות כאילו מעולם לא נפתחה.