"שָׁלְרַם". זאת היתה התשובה המכובסת שקיבלתי ממי שהיה בזמנו החבר שלי, כששאלתי מה אלה הכדורים האפורים הגדולים בסיר שהונח מולי במרכז השולחן לארוחת הערב. את חייבת לנסות את זה, זה מעדן, אני אומר לך", הוא ניסה לשדל אותי.
״תגידי, השיער הלבן זה בגלל ההריון?״. ״מה?״ לא הבנתי את השאלה בכלל. ״לא, אני פשוט מנסה להבין אם את לא צובעת בגלל האדים וההריון״. ידעתי שיש לי איזה שתיים שלוש שערות לבנות על הראש, אבל ממש לא מספיק כדי להתחיל לדאוג שאני נראית זקנה, או מוזנחת.
לא אחרי הילדות, או בין הבית לסידורים. זאת אומרת, כן, גם, אבל כשאני אומרת עכשיו שאני רצה אני לא מתכוונת ל"אני רצה" כשצריך לסיים שיחה ואין דרך יפה יותר לחתוך, או כשהבת שלי מחכה לי בבית ספר כי שכחתי שהבטחתי לאסוף אותה.
אחרי שישה שבועות רצופים שבהם האיש היה "און קול" במחלקה, לא הצלחתי לזכור אפילו איך קוראים לי. זה חודש וחצי שהילדות זכו לראות אולי צללית שלו בבית, כשהיו מתעוררות בלילה בבכי מרב געגועים.
“אבל אמא, את מכינה לי שניצלים? ואת המרק ירקות שלך!". החיילת שעמדה לפני בתור לטלפון הציבורי כבר עמדה לסיים את השיחה עם הבית כשנזכרה ברגע האחרון לבקש פינוק אחד חשוב לחיילת הגיבורה שנמצאת כבר חמישה ימים שלמים בטירונות רחוק מהבית, את האוכל של אמא שלה.
(או על חישגד, נדנדות, וימי הולדת)
״אמא, היום אחרי הצהריים יש לי מסיבת יומולדת בבית. הזמנתי את כל הגן שיגיעו בארבע. אפשר עוגת ברבי?״. הייתי בגן חובה, והצבעים שהפנים של אמא שלי החליפו כשהודעתי לה את ההודעה המשמחת.
בגיל 38, עם שלוש ילדות בספסל האחורי, כמעט בר מצווה של חיי נישואין, מגוון תפקידי ניהול בקורות החיים, 4 וחצי שנים לתוך הרילוקיישן ושבעה חודשים לפני החזרה לארץ, החלטתי שאני רוצה לדעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.
לפני שבועיים ציינו בבית הספר של הילדות 24 שנים לרצח רבין. הגדולה השתתפה עם המגמה שלה בטקס ולכן קיבלתי הוראה מפורשת לנכוח גם אני בקהל. מודה, זה אחד היתרונות הגדולים בלעבוד מהבית. האפשרות הזאת להיות זמינה ולהגיע לטקסים והופעות של הילדות, זניחים ככל שיהיו.
"צ-א-י ! ל-י ! מ-ה-ח-ד-ר!!" לראשונה מזה למעלה מעשור, אני הייתי זאת שצעקה את המשפט. אבל הפעם, במקום להמשיך בטריקת דלת מרעידת קירות, מה ששמעתי אחרי היה צחקוק מתרגש וטפיפת רגליים בורחות בשקט מאחורי הדלת שנסגרה בעדינות כאילו מעולם לא נפתחה.
